"תכתוב את הכתבה שהיית רוצה לקרוא". וואלה. תודה ליאור, חשבתי לכתוב משהו שיהיה לי משעמם.
אבל מה הייתי רוצה לקרוא על מסע מורשת? יש כל כך הרבה מה להגיד. אולי שווה לדבר על ההיסטוריה של המסע והגילגולים השונים שלו? איך הוא התחיל ממש בתחילת דרכה של התוכנית כסדרה ארוכה של טיולים בארץ לאורכה ולרוחבה? ואולי על הנקודה שבה הצטרפו למסע מדריכי חברת "המעורר"? או על היום שבו מרכז הכובד של ההדרכה במסע עבר אל המפקדים? כל כך הרבה דברים השתנו לאורך השנים.
אולי בעצם עדיף לכתוב על התוכן שלו. תמיד מעניין לקרוא על נקודת המפגש ההזויה בין אביב כובי ליוחנן בן זכאי לבין אברהם אבינו לבין ברי סחרוף. אפשר לכתוב לפחות שבעה עמודים על התהליך החינוכי העמוק שמתרחש במסע ועוזר לקחת חניכים נפלאים וללכד אותם כקבוצה חזקה עם עוצמות מסחררות. האם זה מעניין מספיק?
ואולי בכלל כדאי לכתוב על הכמעט-אסונות שכל שנה מחדש מאלצים את סגל המסע להיות יותר ויותר יצירתיים? אי אפשר לשכוח את השנה שבה כמעט פרצה מלחמה בגבול הצפון ואילצה את סגל המסע לבנות תוך יומיים מסלול אלטרנטיבי שכולו בדרום הארץ. או את השנה שבה צוק איתן איים על קיום המסע כולו. ומה עם אותם ימים טרופים ב-2020 שבהם צריך היה לשקול על מאזניים את הערך שבקיום המסע מול הסיכון הבריאותי?
ועם כל אלה, בחרתי להקדיש את המילים הבאות לספר לכם על הדבר שאני הכי אוהב לקרוא עליו – על עצמי. היתה לי הזכות להיות חלק מהמסע הזה בשש הזדמנויות שונות: כחניך, כמלווה, כקמב"צ וכמפקד. אז בחרתי כמה סיפורים שממחישים את העוצמה של מסע מורשת ומספרים את הסיפור המלא – לא רק במהלך הימים שבהם הוא מתרחש, אלא גם אחר כך. ולפעמים ההשפעה היא שנים אחר כך.
המפגש הראשון שלי עם סדרת מורשת היה בקיץ 2011, בבוקר חם בכניסה לבסיס הקרייה. בפעם הכמעט ראשונה נפגשנו כל חניכי מחזור י"ב של פסגות, חילקנו את החולצות הירוקות שהדפסנו לעצמנו וניסינו להבין מה קורה מסביב. זה כנראה חלק מהקסם, לא? מסע מורשת הוא המפגש הראשון של המחזור כקבוצה אחת, והמפגש הראשון של החניכים כחיילים בצה"ל. עוד לפני הטירונות, לפני קורס הקצינים ובטח לפני השירות, החוויה המשותפת הראשונה שבה החניכים לובשים מדים היא מסע מורשת. קשה לשכוח תמונה של שמונים חיילים צעירים שלא יודעים איך לקשור את השרוכים בנעליים ומנסים להסביר אחד לשני איך לקפל נכון את הכומתה. משהו בחוויה הראשונית הזאת עיצב אצלי את הציפייה לאופי השירות שיגיע. ציפיתי לשירות עם הרבה חברים מהתוכנית שנהנים מאוד אחד עם השני. זאת אולי ציפייה מעט ילדותית, אבל אני חושב שבפרספקטיבה של היום, שבע שנים אל תוך השירות בצה"ל, אני מבין כמה הציפייה הזו היתה חשובה לי.
שלוש שנים אחר כך. קיבלתי בשמחה רבה את תפקיד המלווה במסע – בוגר טרי של התוכנית שמתלווה לאחד הצוותים. בפעם הראשונה בתולדות המסע, בנוסף למלווים ולמפקדים מצטרפים להיערכות גם מדריכי חברת "המעורר". המסע משתנה, ובעקבות זה גם המיתוג שלו שונה – "מסע מגלים עצמאות". אז יש סגל, יש רוח רעננה מאוד ואפילו שם קליט. ואז פתאום מבצע צוק איתן מתחיל, ואני יכול רק לדמיין את הערפל ששרר סביב קיום המסע. אליי כמלווה הדילמות לא הגיעו ולקחתי את המסע כמובן מאליו. בסופו של דבר המסע יצא לדרך, וכנראה שמישהו למעלה רצה שהוא יקרה בדיוק לפי התכנון כי בדיוק ביומיים שבהם היינו באזור אשדוד היתה הפסקת אש זמנית. אפשר היה לדמיין שהמלחמה שמתרחשת ברקע תהיה מרכז הקשב של החניכים, אבל אולי דווקא בגלל העיסוק הבלתי פוסק בלחימה בבית המסע עצמו היה אתנחתא מבורכת, לפחות עבורי. משהו קרה לי באותו קיץ. המסע תפס לי את הלב ולא הרפה גם שנים אחר כך. קשה לתאר את החוויה למי שלא עבר אותה בעצמו, אבל כן ארשה לעצמי לחלוק תובנה מפתיעה אחת שנפלה עליי – הדרך הכי טובה לבחון את עצמך מבפנים היא להיעזר באנשים אחרים. אין כמו לגלגל מחשבות ולהתמסר ברגשות בשביל להפוך להיות יותר חד, יותר ממוקד ויותר שלם. המסע בנוי בדיוק כדי לאפשר את זה – הוא מפגיש קבוצה של אנשים שלא באמת מכירים אחד את השני ונותן להם את הפלטפורמה הכי טובה לגעת בנקודות שהרבה מאיתנו מתחמקים מהן בשגרת היום-יום. כל כך אהבתי את זה, שכשהגיעה אליי ההצעה לקחת את תפקיד הקמב"צ של המסע לא היססתי אפילו לרגע.
למעשה, ההזמנה לתפקיד לא חיכתה הרבה. חצי שנה אחרי המסע של מחזור ט"ו ב-2014, בזמן שאני בקורס שמכשיר אותי לתפקיד הצבאי שלי, קיבלתי טלפון מקצינת פסגות ששאלה אם אוכל להצטרף שוב, הפעם בתפקיד שבו אנהל את הלוגיסטיקה של המסע. מה זה לוגיסטיקה של מסע? הכל. זה אוכל ואוטובוסים ואכסניות ואישורי כניסה לאתרים וכיתות להרצאה ומרצים חיצוניים ועוד ועוד ועוד. נשמע מרגש? על פניו אולי לא, אבל כשזה למטרה כל כך טובה ברור שאתייצב. אלא שהתאריכים לא הסתדרו עם הקורס שבו הייתי, ונאלצתי לדחות את החלום בשנה נוספת. כך יצא שהייתי חלק מהגרעין המייסד של מסע מגלים עצמאות של מחזור י"ז, יחד עם מי שהיו אז מפקד המסע ורכזת ההדרכה של חברת המעורר. ופה הסיפור מתפצל: בקו אחד שלו אפשר למצוא את העבודה הלוגיסטית המאומצת ליצירת המסע המושלם. הרי מסע מושלם הוא כזה שאין בו טעויות. וכשמדובר על עשרה ימים אינטנסיביים שבהם כל כך הרבה דברים צריכים לקרות דרוש תכנון קפדני. המצאנו את השיטה תוך כדי עבודה – טבלאות "דקה אחר דקה" שבהן כתוב בדיוק מתי צריך להתקשר למי, איזה נהג מגיע מתי ומה מוודאים באיזה מספר טלפון. השיטה הזאת, אגב, מלווה אותי עד היום. במהלך השירות שלי, ובעיקר כמפקד בצה"ל, רציתי להצליח להרים לא מעט אירועים (רובם המוחלט פשוטים יותר ממסע מורשת). העובדה שהיה לי ניסיון עם מסע מורשת איפשרה לי לדעת מה עובד ומה לא עובד ולהצליח לנצח הרבה אתגרים. אבל הקו המעניין יותר של הסיפור הוא הקו של האנשים. החברים שהכרתי במסע הזה מלווים אותי עד היום. חלק מהם קרובים מאוד, וחלק אמנם רחוקים אבל אפשר לשבת איתם ולהמשיך מאותה הנקודה בדיוק, כאילו לא עברו חמש שנים. ויסלח לי אחד מהם שאני חולק כאן את סיפורו, אבל אני חושב שהוא מלמד שיעור חשוב על המסע. ישבנו יחד במעגל עם הצוות שהוא היה המלווה שלו, ובאופן ישיר מאוד שאלתי אותו: "עכשיו באמצע המסע, מה זה להיות פסגותניק בשבילך?". שנינו התבלבלנו יחד. אני חושב שעד היום השאלה הזאת מבלבלת אותי, והמסע הוא אחת הדרכים שבהן אני מנסה למצוא את התשובה.
חיכיתי עוד שנתיים עד שהצטרפתי לסגל המסע בפעם השלישית. אחרי המסע של מחזור י"ח שבו ישבתי בבית ורק דמיינתי מה קורה בשטח, הגיעה ההיערכות למסע של מחזור י"ט. מולי עמדה דילמה – האם לפקד על צוות או לפקד על המסע כולו? אז עשיתי את הבחירה המתבקשת, ובחרתי גם וגם. בשנים שלאחר מכן כבר הופרדו התפקידים, ופיקדתי על המסע גם בשנתיים שלאחר מכן. כל אחת מהשנים האלה נראתה אחרת לגמרי, עם אתגרים שונים ומתחים אחרים. המשותף לכולן הוא שהן ליוו אותי בשלב מתקדם יחסית של השירות שלי, וסביב כל מסע ניצבה שאלה גדולה שקשורה לחיים האישיים שלי שהייתי צריך למצוא תשובה אליה. הרי העובדה שאני מפקד המסע לא אומרת שהמסע לא מיועד עבורי, נכון? אז כן, החניכים עברו חוויה משמעותית. אבל העוצמות שהם הביאו איתם למסע עזרו לי לעבור את המסע האישי שלי. תחילה עם הרצון לפקד, ולאחר מכן עם הבחירה המורכבת של הארכת השירות שלי פעם נוספת, מעבר לקבע הראשוני שאליו התחייבתי. הרי יש הרבה סיבות להישאר בצבא, אבל מה מתוכן היא הסיבה הנכונה עבורי? לא היה לי סיכוי לענות על השאלה הזאת לבד. הייתי צריך סביבי, כרגיל, חבורה של פסגותניקים מוכשרים שאני בקושי מכיר. והקסם קרה. פתאום, בלילה קסום במדבר, כל הנקודות התחברו. התכנים של המסע שנגעו בי בנקודות הרגישות, החניכים שהצליחו למתוח קווים שלא יכולתי למתוח בעצמי, הסגל שגרם לי להיות חד יותר מאי פעם בעבר ובעיקר המסע. הרוח של לעבור מסע, שבו מתחילים בנקודה אחת וחוזרים לנקודה אחרת. כל אלו יחד גרמו לי להבין בדיוק מה אני רוצה להשיג, מה מניע אותי ומה המחירים שאני מוכן לשלם כדי לעמוד בדברים שאני חי למענם.
אם התמדתם בקריאה, קראתם עד עכשיו 1227 מילים. הן ניסו לתאר את החוויה של מסע מורשת, אבל כנראה שלא הצלחתי. פשוט כי יש דברים שאי אפשר לתאר במילים. אז אני אבקש מכם – עשו את הדבר הנכון ומצאו הזדמנות להיות חלק מהמסע. בשביל החניכים, בשביל התוכנית ובשביל עצמכם. אני מבטיח שלא תתחרטו.
