הפעם הבאנו לכם משהו קצת שונה. אפשר לומר שזה ספוטלייט, אבל לא על בוגרות של התוכנית במובן הרגיל של המילה.
היום נצלול אל מאחורי הקלעים של התוכנית, ונדבר עם המפקדות שמושכות בחוטים. איך הפכה תוכנית פסגות מראשית דרכה לתוכנית רחבת היריעה שהיא היום? ומה המקום שלנו כבוגרים בכל זה?
בדרך כלל הראיון שלנו עם בוגרים מתחיל במסלול שלהם, וכבר בשלב הזה רואים את רוב הדברים המעניינים. אז אתן שבכלל קובעות מה קורה בפסגות, איך הגעתן לעמוד בראש התוכנית? ומה אפיין את אותה התקופה עבורכן?
הדס: שירתתי בחיל המודיעין ביחידה 8200 וכחלק מתפקידי הייתי אחראית על ריכוז וניהול הצבות תלפיות ופסגות. במסגרת זו נחשפתי לעשייה של מנהלת התוכניות הללו. בשנת 2008 נפתח תקן לראש תוכנית בדרג רס"ן, הוצע לי להתמיין לתפקיד ולשמחתי אביתר מתניה מצא אותי מתאימה והייתה לי הזכות להיות ראש התוכנית הראשונה. די מהר הבנתי שהגעתי לתפקיד הכי טוב בצה"ל, ואני לא אומרת את זה סתם.
צריך להבין שהסיפור של תוכנית פסגות נבנה ומושפע מאוד מהתקופה בה התוכנית מתנהלת, מהאתגרים ובמיוחד מהמיקוד שראש התוכנית מכוונת אליו. ולמרות שכן יש עוד קול משמעותי אחד בגורל התוכנית - ועוד נדבר על זה - מה שכל אחת מאתנו בחרה לעשות ולהתמקד בו זה הכיוון שתוכנית פסגות הלכה אליו.
כשאני נכנסתי לתפקיד, היו הרבה דברים שעשינו בעשר אצבעות — כשרציתי למיין מלש"בים הייתי פסיכולוגית, כשרציתי לקיים סדנת מיומנות למידה לחניכים חדשים הייתי מנטורית וכשרציתי להקים את סדרות הקיץ הייתי קצינת חינוך. ולמרות שהיה חשוב לי שכל הדברים הללו יהיו, הבנתי שבשביל שתוכנית פסגות תגדל צריך לבסס תהליכים ומנגנונים תומכים. התחלנו לשלב גופי מקצוע בהכשרות ובסדנאות שעשינו בהתחלה בצורה עצמאית והרחבנו את מעגל העוסקים במיון לעוד אנשי מקצוע.
בסוף שנת 2014 הגיע זמני לעבור תפקיד, למרות שעדיין לא ברור לי איך אפשר לעשות כזה דבר, וחיפשתי למי להעביר את הלפיד.
מורן:
התפקיד שלי באותן השנים היה טיפול בסגל מפא"ת, מה שאומר שהמשרד שלי היה צמוד למשרדה של ראש תכנית פסגות. דרך ההיכרות והשיחות שלי עם הדס נחשפתי עם השנים לתכנית מדהימה ומיוחדת והבנתי שאני רוצה לקחת חלק בזה. כך קרה שבאפריל 2015 החלפתי את הדס כראש תוכנית פסגות. במסמך החפיפה שלי הדס כתבה "מזל טוב! הגעת לתפקיד הכי טוב בצה"ל!" מהר מאוד הבנתי שאכן זה המצב.
בתקופתי עסקתי רבות במשמעויות של גדילת התכנית בהיבט ההיקפים של המחזורים הלומדים וכפועל יוצא מכך, גם כמות המתמיינים לתכנית עלתה בהתאם וכן כמות הבוגרים מדי מחזור. כל מחזור נהיה גדול יותר וזה דרש התמודדות עם כמויות גדולות יותר של מיונים, שיחות מעקב, שיבוצים וכל שאר ההחלטות שמלוות כל חניך בדרכו להפוך לבוגר. וכמו הבעיה שכל פסגותניק נתקל בה בפרויקט כזה או אחר, הבנתי שמה שקורה במנהלת הוא לא מספיק סקלבילי. אחד הדברים היותר משמעותיים שעשיתי הוא העברת המיונים ליועצים חיצוניים ואנשי מקצוע. היו דברים נוספים שנדרש היה לשפר ולשדרג ולאור נפח המתמודדים שהגיעו לא יכולתי להגיע לזה לבד. מלבד תהליך המיונים, עסקתי רבות בליטוש ודיוק של סדרות הקיץ, שזה היה אתגר משמעותי ביותר לאור המבנה הרזה כל כך של המנהלת - היה נדרש לזקק את הכוונה הטהורה של כל סדרה ולהתאים אותה לזמנים המשתנים.
לדאבוני, בשנת 2017 נאלצתי לסיים את התפקיד ולפרוש מהצבא וזאת לאור מעבר של משפחתי לשליחות בחו"ל. ולמרות שזה אולי נשמע כמו תזמון סטנדרטי לסיום תפקיד, זה הרגיש לי הרבה יותר מדי מוקדם. היו לי עוד המון תוכניות ורעיונות להמשך והיה לי חשוב שיימצא האדם הנכון כדי להמשיך לבנות ולפתח את התוכנית בצורה הטובה ביותר.
חנה: אני התחלתי את השירות כעתודאית להנדסה כימית בחיל האוויר, אבל במהלך השירות גיליתי שחשוב לי לשרת בתפקידים העוסקים בעתודאים ובמסלול העתודה האקדמית. בין היתר, הייתי רמ"ד איתור עתודה באכ"א ורמ"ד תהליכים ופיתוח כ"א בחה"א. כששמעתי שמורן עומדת לסיים תפקיד ומחפשים מישהי אחרת שתהיה ראש תכנית פסגות- ידעתי שזה האתגר הבא עבורי, שמתאים באופן מדויק למסלול השירות שבניתי לי. ולא סתם חשבתי ככה - במסמך החפיפה שלי הדבר הראשון שנכתב זה "מזל טוב! הגעת לתפקיד הכי טוב בצה"ל!".
אני נכנסתי לתפקיד בשנת 2017 כשמחזור י"ט היו מלש"בים וישר הרגשתי שיש עלי המון דברים ששותים לי את הזמן ומונעים ממני מלהתעסק בהכשרת החניכים והתקשורת עם הבוגרים. כדי להתמודד עם זה לקחתי את קבוצת הפסיכולוגים שמורן ייסדה, ועשיתי כל מה שאפשר כדי לסדר ולדייק את האנשים ודרכי הפעולה שלהם.
מבחינתי התהליכים צריכים להיות סדורים, מערכתיים ומהוקצעים. לא רציתי שיהיו תהפוכות באופי התוכנית והחניכים בגלל מי שישב בכיסא ראש התוכנית בכל רגע.
פער נוסף היה מידת העצמאות של התכנית. בקיץ הראשון שלי בפסגות, 4 חודשים אחרי שהתחלתי את התפקיד- עדיין חלק מהמפקדים בהכשרות פסגות היו תלפיונים. מה זה אמור להביע?!
זה היה גם סממן חיצוני להרבה דברים שהיה צורך לעסוק בהם- מהי בעצם הגדרת דמות הפסגותניק, שנדרש להגדיר אותה, לפתח אותה ולהתגאות בה- בלי שום קשר ל"ביחס" לתכניות אחרות, וכנגזרת מכך- מהו הייעוד של פסגותניקים במערכת הביטחון, מהן ההכשרות שרלוונטיות לפסגותניקים, מה צריך להיות הליווי לפסגותניקים, מה אנחנו דורשים מהם כבוגרים בשירות ביחס לתכנית, לא רק ביחס לשירות הצבאי שלהם ועוד ועוד.
ואולי הכי חשוב - לעבוד על הקשר האישי, כפי שהיינו רוצים לראות אותו בכל השלבים בין מלש"ב-חניך-בוגר לבין המנהלת. בעבר התאפשר קשר אישי משמעותי יותר, כשהתכנית הייתה יותר צעירה, המחזורים היו יותר קטנים וכמות הבוגרים הכוללת הייתה קטנה יותר. אבל עם השנים המחזורים גדלים, והמנהלת נשארה באותו היקף כ"א.
ואם האינטואיציה שלי לא הספיקה בנושא,זה גם פער שעלה מהשטח, מהבוגרים עצמם- שלא ברור מהו אופן הליווי והמחויבות בין המנהלת לבינם במהלך השירות.
נשמע שהקשר האישי הזה הוא תמיד נקודה שהייתה קשה לפיצוח. אני יכול להעיד מהחוויה האישית שלי שלא תמיד היה ברור לי מה מצדיק פניה למנהלת ובמה אפשר לבקש עזרה. עד כמה אתן מרגישות שהדיאלוג השתפר עם הבוגרים?
מורן:
אני חושבת שבשנים המוקדמות הבוגרים ידעו לזהות שלמנהלת יש קושי לתת את המענה בשוטף לקשר איתם, אבל במקומות שבהם הבוגרים הזדקקו למעורבות של המנהלת הם ידעו לפנות ולבקש סיוע או הכוונה. בתקופות הראשונות באמת לא הייתה את היכולת לתת מעבר לזה - היקף כוח האדם במנהלת לא איפשר לטפל בבוגרים באופן שוטף. לדוגמה, ניב ניימן (מחזור י') ניסה גם להרים את הכפפה ולייצר מפגש מחזורי של בוגרים ופשוט לא היה לי הקשב כדי לעזור לו.
היום כשסוגיית המתמיינים והטיפול בסדרות מקבלת תמיכה מקצועית, יש הרבה יותר פניות וקשב לעסוק לא רק איפה שנדרש אלא איפה שצריך. בתקופתי זה היה מאוד חסר. פספוס מאוד גדול.
הדס:
אבל זה בדיוק הקול השני שהזכרתי שמשפיע על גורל התוכנית - הקשר עם הבוגרים. גם בצורה אובייקטיבית כמות הבוגרים עלתה ונהייתה כוח רציני, וגם בתפיסה שלנו כמנהלת - הקשר אצלי היה מאוד פרטני והיו הרבה מאוד חלומות שלא הספקתי להגיע אליהם. בהעברות המקל עם מורן ועם חנה יכולתי לראות איך העשייה מול הבוגרים קפצה קפיצה משמעותית.
בהתחלה לא היו בוגרים שיפקדו על הסדרות, והבאנו תלפיונים במילואים שיפקדו, או מדריכים חיצוניים מהמעורר. היום אין דבר כזה! אין דבר כזה שתהיה פעילות בפסגות עם מפקדים שאינם פסגותניקים, ואנחנו אפילו צריכים לראיין ולסנן! להרבה אנחנו נגיד "לא" או "לא עכשיו" או "תבוא למשהו אחר". בעיני פיקוד בסדרה זו גם הדוגמה האישית הכי מדהימה שיש עבור החניכים.
חנה:
אז אולי נסכם רגע מה קורה היום בעולם הבוגרים בתוכנית? קודם כל ההסתכלות השתנתה: הבוגרים הם כבר לא תוצר שממשיך לדרכו אלא חלק מההובלה והעשייה של התוכנית והעתיד שלה. למשל ארגון הבוגרים עצמו שהוא יוזמה שהונבטה בפסטיב"מ (אם כי שמעתי שפסגותניקים אמיתיים קוראים לזה שו"סטיגל). הייתי נוכחת בכל השו"סטיגלים והקשר הזה בין המנהלת והבוגרים הוא מאוד משמעותי במקומות האלה. הסיבה שיש דבר כזה היא בגלל שמחזור י"א ראה את זה במקומות אחרים, בא למנהלת וביקש את המשאבים והמעטפת לעשות את זה. הם לא היו צריכים את המנהלת כדי לגרום לזה לקרות, הם יכלו לשריין חד"ן. אבל בכך שהם פנו אלינו זה שם את האחריות על המנהלת להמשיך ולקיים - כולל לדרוש את זה מהמחזורים הבאים. הבוגרים נמצאים כאן לא כיועצים או מבקרים, אלא כאנשים שבאמת לוקחים על עצמם משימות! פסגות X שהוא רעיון של תום ממחזור י"ד, למשל. המראיינים הבוגרים למלש"בים, המפקדים בסדרות…
אני רואה גם הרבה פסגותניקים בתוך היחידות שלוקחים על עצמם לטפל בפסגותניקים בתוך היחידה (לטפל בלימודים, הכשרות, שיבוצים וכיוב') ובגלל שהבוגרים פונים למנהלת זה הופך לדבר הדדי וממוסד לאורך זמן.
המנהלת יצאה בקול קורא לבוגרים לתפוס את המקום שלהם ולעשות מה שחשוב בעיניהם, והבוגרים באים למנהלת בדרישה למעטפת ולשימור הפעילות. בזכות זה תוכנית פסגות ממשיכה להתפתח ולהשתפר כל הזמן.
חוץ מזה יש את "מסע תורנו" - מסע של הבוגרים בנגב שמחזיר אותם לסוגיות שהתעסקו בהן במסע מורשת ומוריד את האבק מהשאלה "למה אנחנו כאן?" שנוטה להיאבד בתוך השגרה הלחוצה של היום-יום. ועל זה נוספה גם סדרת "במעלה הדרך" שעוסקת בהובלה טכנולוגית והיא הסדרה הראשונה שנבנתה על ידי הבוגרים.
כך יוצא שכל מחזור מתכנס פעם בשנה לעבור תכנים רלוונטיים למקום שבו הוא נמצא.
הדס:
מה שעדיין חסר בעיני זה הליווי האישי של הבוגרים במהלך השירות. כלומר המקום של המנהלת כגוף של ניהול קריירה - לדעת מה קורה בתפקיד ראשון ושני, מה אפיק ההתפתחות של החניך לאורך זמן. זה דבר שיש בו פער גם משאבית וגם בירוקרטית מבחינת השליטה של המנהלת על מהלך השירות של הבוגר. למנהלת עדיין אין סמכות על התפקידים והשיבוצים של הבוגר לאורך זמן, ולכן דברים כאלה צריכים להיפטר בשיחה ובמו"מ. מבחינתי זה מה שחסר כדי לסגור את ה"פאזל השלם".
באילו עוד מקומות או תפקידים הייתן רוצות לראות את הבוגרים משתפים פעולה עם המנהלת?
חנה: נתחיל מכך שזו הזדמנות מצויינת לפרסם שיש תפקיד רס"ן פתוח במנהלת עבור בוגר התוכנית שיהיה פרויקטור פסגות, וזו הזדמנות לעשות שינוי מבפנים במנהלת ולשים את הדגש במקום שנראה לכם הכי חשוב.
חוץ מזה, לאורך התפקיד היה חשוב לי לבסס קשרי עבודה שוטפים ביני לבין מפקדי היחידות הטכנולוגיות, בכל הדרגים. אבל אתם יודעים מי באמת יכול לעזור לפסגותניקים בכל יחידה? אתם! יש לנו חזון ל POC פסגות בכל יחידה שהוא פסגותניק בעצמו - דמות פסגותניקית בוגרת וותיקה, שכחלק מתפקידו הוא מכיר ומרכז את תמונת המצב של הפסגותניקים ביחידה (והיחידה נמדדת על זה) כמה הגיעו? למדו? קודמו? חותמים קבע? עברו פנימה והחוצה?
ברגע שיש פונקציה כזו שעובדת בצורה זהה ומטפלת ברמה גבוהה בבוגרים שנמצאים שם, זה נותן עוד אחריות מאוד משמעותית לבוגרים לטפל ולטפח את הקהילה שבה הם נמצאים. השאיפה היא שפסגות תוכל לעסוק בתהליכי התפתחות, ניהול קריירה, מעבריות ועוד בראייה פרטנית של כל אחד מהבוגרים- עד לשם יש עוד דרך לעבור. יש כרגע רפרנט בכל אחת מהיחידות, אבל מה הוא עושה ומבין וכמה הוא מתעסק בזה? בזה יש הרבה שונות. מן הסתם במקומות שבהם יש הרבה פסגותניקים הרפרנטים יותר מחוייבים ורציניים, ואיפה שפחות אז פחות (וזה יוצר היזון חיובי ושלילי בהתאמה).
בכל מקום שבו בוגר של התוכנית הוא זה שלוקח בעלות על הנושא הזה, הדברים נראים אחרת.
פסגות תיכף חוגגת 25 שנה. איפה את רואה את התוכנית בעוד 25 שנה?
מורן: הייתי רוצה לראות תכנית חזקה שמעודדת מצויינות בערוצים מובילים שנדרשים לצבא ולמדינה, בליווי ותמיכה של בוגרי התכנית, שמייצרים הפרייה הדדית, גם אל מול המנהלת בצרכים שעולים מהשטח, ומהווים רשת יציבה האחד לשני.
הייתי שמחה לראות ייצוג נשי משמעותי יותר בקרב החניכים וכן ייצוג נכבד של אוכלוסיה מהפריפריה.
הדס: אני מתרגשת מאוד לראות את פסגות כיום, עם היקפי החניכים והבוגרים. אני זוכה לראות הרבה תהליכים מתבססים ומתפתחים, נושאים שרצינו שיקרו ומצליחים להוציא אותם לפועל. אני מקווה לראות את פסגות ממשיכה להיות תוכנית על, שומרת על הרלוונטיות שלה לעולם המקצועי ומהווה קטר לאוכלוסיות אקדמיות אחרות בצה"ל.
חנה: אני מרגישה שהשייכות של התכנית למפא"ת מייצרת ערך מוסף קריטי- זה המקום שאמון על בניית יכולות לצרכים העתידיים של צה"ל ומערכת הביטחון. ביחד עם זה, יש לנו בפסגות תפיסה ייחודית, ניסיון עשיר ומוצלח במיון, פיתוח, הכשרת והעצמת כוח אדם טכנולוגי לבעיות הקשות שיש למערכת הביטחון בתחומים שלהם. לאור כך, אני מאמינה שאנחנו צריכים להיות הבית לכל הכשרות העילית הטכנולוגיות ואנחנו עובדים על לזהות צרכים עתידיים כאלו ולבנות מסלולים בהתאם. יש כאן תוכנית עם 25 שנות ניסיון משמעותיות, שמכשירה אנשים עם מחוייבות ארוכת שנים, שמפותחת לפי ציר סדור ומובנה. לא צריך להקים כל פעם עוד בית עם עוד אנשים שיעשו עוד משהו. כבר יש כאן בית משמעותי שעושה המון, הרבה יותר משהתקינה שלו כביכול מאפשרת.
יש משהו אחרון שהייתן רוצות למסור לקוראים?
אתם חלק מקהילה מדהימה, בעלת יכולות מקצועיות מאין כמותן, ויותר חשוב מכך –בעלת יכולות הובלה ויכולות בינאישיות, קחו את היכולות האלו ותמשיכו להוביל את מערכת הביטחון לפסגות חדשות!
ההשתייכות שלכם לקהילה המדהימה הזאת מביאה איתה ערך ייחודי, וחשוב לשמר את זה. הקשרים שאתם מקימים ביניכם היא רשת שמלווה כל בוגר בשירות ומחוצה לו. זה כוח על שלכם, וכל כוח על שלכם הוא כוח על של צה"ל ושל המשק הישראלי - אז אל תפסיקו להשתמש בו!
פעם פסגות, תמיד פסגות!
כתלות במחזור שלכם, התוכנית התפתחה משמעותית מאז התקופה בה הייתם חניכים, וחלק לא מבוטל מהקרדיט על זה הולך לבוגרים כמוכם שפנו למנהלת ועזרו להקים את מה שהם הרגישו שנחוץ להם. ראש התוכנית תשמח לשמוע מכם במייל psagot@mod.gov.il
ועד אז, אם אתם רוצים להיות קשובים לעשייה השוטפת אתם מוזמנים לערוץ הטלגרם של התוכנית. כמובן שאתם מוזמנים תמיד לפנות גם לארגון הבוגרים בpsagot@psagotalumni.com, ולהישאר מעודכנים דרך הטלגרם, הדיסקורד והניוזלטר.
ותודות אחרונות:
הפוקוס בכתבה היה על ראש התכנית, ואנחנו באמת מרגישות שהטבענו חותם אישי על פסגות אבל שום דבר לא היה קורה- לא בתפיסה ולא בעשייה בפועל- בלי המפקדים שלנו ובלי היועצים, האנשים הנפלאים, המקצועיים, הערכיים, שיש לנו הזכות להכיר ולעבוד איתם:
תודה גדולה והערכה מגיעה לכל ראשי החטיבות שהיו המפקדים של כולנו - לדר' אביתר מתניה, לתומר שגב ולרואי שפר - שעמדו בראש, איפשרו לנו לפרוש כנפיים ולהגשים חלומות.
הדס שור- שהכרתי כפסיכולוגית ממיינת וביקשתי ממנה להוביל את תהליך המיון ועשתה זאת בחמש השנים האחרונות עם ניסיון עשיר ומטורף שהיא מביאה איתה ותובנות ייחודיות וארגז כלים כל כך עשיר ורלוונטי שהתכנית ואני היינו צריכים, לאחרונה המשיכה הלאה לפרק הבא המשמעותי בחייה ואני זכיתי להכיר את הילה סגל ולהכניס אותה כפסיכולוגית שמובילה את תהליך המיון בפסגות וכבר בשבועות בודדים מצליחה להיות דמות מקצועית, עם עוצמות מטורפות ועם מטרות שאפתניות ומאתגרות.
לוטן לוין- שהבאתי כדי לתת מענה נקודתי לסדרות הקיץ אבל הוא איש חינוך אמיתי שזכיתי לעבוד איתו, לא הרבה יודעים אבל כל העשייה בעולם הבוגרים בשנים האחרונות היא תוצר של שיחות- ביני לבין לוטן, או בינו לבין חניכים ובוגרים, והיכולת שלו לזקק מיליוני מילים למעשה חינוכי מדויק.
אייל אדלר- שמובילה אצלנו בשנה האחרונה את כל ההכשרות בעולם החניכים, גם סדרות הקיץ וגם פסגות x, אייל הביאה איתה יכולות בניין כוח אסטרטגיות ויכולת ניהול מופלאה הן של תהליכים מורכבים מאוד והן של אנשים.
אלו אנשים שיש לי קודם כל ברמה האישית זכות מאוד גדולה לעבוד איתם- וגם אנשים שחשוב שהקהילה תכיר בערך, במשמעות ובעשייה המדהימה שלהם.