top of page
  • תמונת הסופר/תlior samuel

ד"ר צבירן ינטר את הסרטן בגוף שלכם!



אסף צבירן, מחזור א׳, חשמל פיסיקה, טכניון

אחרי סיום מחזור א׳ של התוכנית וקבע ראשוני משמעותי בחיל הים דרכו של אסף צבירן לסא"ל הייתה סלולה, אבל המפגש האישי עם מחלת הסרטן הוביל אותו להילחם על חיי המשפחה שלו בחזית אחרת.

כיום מנכ"ל C2i Genomics, ד"ר צבירן הצליח סוף סוף לענות על השאלה "למה תהליך הטיפול בסרטן מתבסס על פרוטוקולים ולא על נתוני זמן אמת?" והתשובה? כי עוד לא היה שם פסגותניק שיפתור את זה ;)


כרגיל לפני שנגיע לטכנולוגיה, ספר לי על המסלול שלך בתוכנית.

האמת היא שבסוף התיכון הייתי בגרעין נח"ל, והתכנון שלי היה להמשיך משם לקרבי. אבל איכשהו שמעתי על התוכנית שהייתה רק בהקמה והחלטתי שיכול להיות מעניין לתרום בדרך אחרת.

אם להמשיך באותו הקו, אז גם בטכניון לא הייתי החרשן הטיפוסי. הייתי מבלה הרבה מהזמן שלי בסלסה ובמסיבות של אס"ט.


כשהגיע הזמן לשיבוצים, התפקידים שהכי התחברתי אליהם היו בתחום ה-ל"א, וכדי להבטיח לעצמי הרבה אחריות, עבודה תחת אילוצים ומקום לצמוח וליזום בו - בחרתי בתפקיד בחיל הים.

קיבלתי בדיוק את מה שרציתי, וחוץ מזה שיצא לי לעבור כל הזמן בין נקודת מבט מודיעינית לפיתוחית, יצא לי גם לעבוד הרבה עם התעשיות. תסמכו עלי שאפשר ללמוד המון על ניהול פרוייקטים ואפקטיביות מלגשר בין הצבא, אלישרא ומב"ת.

כמובן שכל האופרציה הזו עלתה על סטרואידים כשפרצה מלחמת לבנון השניה תוך כדי השירות שלי והספינה אח"י חנית נפגעה מטיל חוף-ים.


בהמשך קיבלתי גם תקן רב סרן והמשכתי לנהל את הפיתוח של מערכות הגנה חדשניות כולל עבודה מול התעשיות במשך שנה וחצי אחר כך. תכננתי להמשיך במסלול הזה, אבל בחיים תמיד יש הפתעות.

אני זוכר שבדיוק היינו אחרי ניסוי מוצלח של מערכת הגנה חדשה לספינות שלנו, סגרתי את כל הדו"חות ויצאתי להגנ"ש, שזו חוויה שכולנו די מכירים. הסיפור התחיל להסתבך כשהתעוררתי ביום ראשון בבוקר ולא הצלחתי לנשום.

פשוט לא הצלחתי!


זו תחושה ממש ממש מוזרה, שלא לומר מפחידה. אבל זה היה כל כך פתאומי שחשבתי שזה גם יעבור כמו שזה הופיע. בהתחלה סידרתי שמישהו יחליף אותי בתורנות, אבל כשראיתי שזה לא משתפר עד הערב ביקשתי שיפנו אותי לבית החולים. עדיין חשבתי שזה משהו קטן אז לא לקחתי איתי כלום חוץ ממדי ב' ונשק.

הגעתי לחדר המיון ובתור התחלה עשו לי צילום רנטגן בחזה. כשהרופא התפנה להסתכל עליו ולראות אותי הוא שאל "כבר כמה זמן אתה מתקשה לנשום ככה?"

כשעניתי לו שזה התחיל רק הבוקר הוא היה בהלם. "חבר'ה, קחו ממנו את הנשק ותמצאו לו מחליף. הוא נשאר כאן לאשפוז"


אז מה קרה אחר כך בבית החולים?

הרופא ראה בצילום שיש לי גידול בריאה. זה כשלעצמו לא סימן טוב, ובדרך כלל מגלים שיש בעיה הרבה לפני כן. בשלב הזה הגידול כבר היה בקוטר של 11 ס"מ. זה מאוד גדול יחסית לאיבר שאתה לא רוצה בתוך הגוף שלך. אז אשפזו אותי.


בבית החולים היה לי הרבה זמן פנוי, אז כמובן שהשקעתי אותו בללמוד כל מה שאני יכול על מה זה סרטן, מה הטיפולים הצפויים לי ומה יהיה בהמשך. באותו זמן התפרצה גם שפעת החזירים, אז דמיינו אותי במחלקת הריאות בבית החולים, מסתתר מאחורי הוילון מכל המשתעלים למיניהם וקורא על הנושא הזה.


הרגשתי שמשהו לא בסדר כשראיתי שהימים עוברים אבל לא מכניסים אותי לניתוח. הבנתי שהרופאים פשוט מתמהמהים כי הם לא בטוחים מה לעשות. "תשמע, אתה צריך להבין שאם ננתח את הריאות שלך, אולי הן לא יחזרו לעבוד." - זו לא ההודעה הכי מרגיעה בעולם. אבל שירות שלם כפרוייקטור לימד אותי שאם דברים לא זזים, אז אני יהיה זה שיזיז אותם. תפסתי את הרופא ואמרתי לו "אני ספורטאי, הריאות שלי יהיו בסדר." הוא נתן לי טופס לחתום עליו שהכל עלי ונכנסתי לניתוח.


אני כאן כדי להתראיין, אז מיותר להגיד שיצאתי בשלום.


ומה קרה אחרי ששוחררת מבית החולים?

הייתי בבית החולים בערך חודש וחצי נוספים בשביל טיפולי הקרנות לפני שחזרתי לצבא. כמובן שקיבלו אותי בזרועות פתוחות ועם מסלול ברור לסא"ל, אבל חוויה כמו זו שעברתי לא בדיוק משאירה אותך אותו הדבר. אמרתי להם שיש לי מלחמה אחרת עכשיו ויצאתי לאזרחות.


הצעד הראשון להילחם בסרטן היה להשיג יותר ידע. בבית החולים קראתי קצת על התחום של systems biology - הניסיון להבין את הגוף כמערכת במקום כנושא בפני עצמו. פניתי לאנשים במכון ויצמן והתחלתי להתעניין על לימודי דוקטורט שם.

אז אני ניגש למזכירות, ואומר להם "אני רוצה לעשות אצלכם דוקטורט בביולוגיה מולקולרית." "במה התואר הראשון שלך?" הם שואלים. "הנדסת חשמל ופיסיקה."

"והשני?" הם מקשים, אבל כבר סיימתי אותו תוך כדי השירות. "מתמטיקה שימושית."

"וכמה קורסים בביולוגיה לקחת בזמן הזה?" עכשיו זה קצת טריקי, המספר האמיתי הוא אפס.

הסברתי להם מאין אני בא ולאן אני הולך, אבל עם כל הרצון הטוב עדיין הייתה בעייתיות מסויימת. "מה אתה מצפה שנגיד לועדת הקבלה שלך?"


אז בעצת המזכירות פניתי לפרופסור יעקוב חנא, שבדיוק עמד לעבור לויצמן מMIT. ישבנו על קפה ודיברנו, וכנראה שהרשמתי אותו כי בסוף השיחה הוא אמר "תשאיר לי את עניין המזכירות. אתה עושה את הדוקטורט שלך אצלי במעבדה."

כדי להתקבל ללימודים הייתי צריך לעשות בויצמן 3 קורסים ברמת הדוקטורט, ולקבל ציון לפחות כמו הממוצע בקורס - ששאר הנבחנים בו עסקו בביולוגיה כל הקריירה, כן? - אז למדתי קורסים של תואר ראשון ושל דוקטורט במקביל, ובסוף הסמסטר עמדתי ברף.


פרופסור חנא היה מומחה ב"תכנות מחדש" של תאים. הרי לתאים של כל רקמה בגוף יש תפקיד שונה, אבל בשנים האחרונות אנחנו מגלים דרכים להמיר תאים ממויינים להיות תאי גזע (כמו שיש לעובר לפני שהוא הופך לגוף עם איברים) ומשם לתת להם תפקיד חדש.

המאמר המקורי בנושא הזה זכה בפרס נובל לרפואה. הוא גילה תהליך כימי שלוקח שבועיים כדי להמיר אחוז אחד מתאי העור שעוברים אותו לתאי גזע. במעבדה של פרופסור חנה פיתחנו תהליך שלוקח שבוע אחד ויש לו 100% הצלחה! בהמשך חקרנו את המנגנונים המולקולריים ששולטים בזהות ותפקיד של תא בגוף ואיך לעשות מניפולציה לאותם מנגנונים כדי לתכנת תאים מחדש. במובן מסוים אותו מחקר הכין אותי לקראת ההבנה של מחלת הסרטן שבו אותם המנגנונים משתבשים ומאבדים שליטה.



אז בשלב הזה אתה חוקר במעבדה, לומד ביולוגיה מאפס למאה, וגם עובד בתעשייה?

זה הלך והתפתח, אבל כן. שנה וחצי לאחר שהחלמתי ממחלת הסרטן גילו גידול גם אצל חמותי, ולאחר מכן גם אצל אבא שלי. הבנו שיש במשפחה שלי ושל אשתי נטייה גנטית למחלה הזו, וזה רק הפך את כל הסיפור הזה עוד יותר למלחמה האישית שלי.

אז השגרה שלי הייתה יומיים במכון ויצמן, יום אחד בשיבא עוקב ועוזר בטיפול של הקרובים שלי, ויומיים בחברת MORE שבה עבדתי (ראשי תיבות של Military Optical RF Equipment).

יצא לי להכיר את החברה כבר בתקופה שלי בצבא. אז התחלתי לעבוד שם במשרה חלקית אחרי השחרור ותוך כדי הדוקטורט ניהלתי את המחקר והפיתוח בחברה.


והנה הדבר שממש הטריד אותי: מאז הגיוס אני עובד על מערכות שו"ב (או שליטה ובקרה, באירוך) ומנסה לעזור למערכת הל"א ולחובל לקבל החלטות מיודעות ומדוייקות, מבוססות על נתונים.

אבל אז אני מגיע לשיבא, גם בטיפול שלי וגם של המשפחה, ואני רואה אינדיקציות לא ברורות, רופאים שלא בטוחים מה לעשות, פרוטוקולים שאומרים לעשות את הטיפול החמור ליתר ביטחון, כי אי אפשר לדעת.

זה שיגע אותי!

אמרתי לעצמי שחייבת להיות מערכת שו"ב אונקולוגי. פשוט חייבת להיות. ככה רופאים יוכלו לקבל מדדים מדוייקים במקום מושג של אצבע ברוח.


מן הסתם התעניינתי בנושא, וקראתי על liquid biopsy. פשוט לוקחים דגימת דם מהחולה, מוציאים DNA, ומחפשים את הוריאנטים הגנטיים שמעידים על סרטן. כבר אז המחקר ידע להגיד בערך מה הdriving mutations שצריך לחפש, אז מרצפים נקודות מסויימות ומחפשים את השינויים הללו.


הבעיה הייתה שהשיטה הזו לא הייתה רגישה מספיק. למה?

זה התחיל עם מטופלים גרורתיים, שיש להם כמויות מסחריות של המרקרים בדם, ולכן לא היה צורך ברגישות.

מה שחשוב היה לתת אינדיקציה בינארית האם עדיין יש גרורות ואיזה מרקרים יכולים לשמש להנחייה של הטיפול.

ועל פניו השיטה מוצלחת, הרי בניסוי מעבדה זה מצליח לגלות גם סממן סרטני אחד למיליון, שזו רמת המובהקות של הגנים הללו.

אבל הבעיה נמצאת ברוחב הכיסוי. במבחנה רגילה יש לך רק 4000 מולקולות DNA שמכסות כל מרקר גנטי (רצפי DNA שאנחנו מכירים היטב), אז כשאתה עושה ניסוי בן ארבעת אלפי דגימות בניסיון "להיתקל" בדגימה של אחד למיליון, רוב הסיכויים הם שלא תצליח. המדגם פשוט לא מספיק גדול כדי לכלול את הDNA עם המוטציה.


נשמע שבשלב הזה אתה מבין את משימת חייך, ויש לך כיוון לעבוד עליו. אז מה הצעד הבא?

בסוף הדוקטורט קיבלתי הצעה להצטרף ל New York Genome Center במנהטן והלכתי על זה. ביום הראשון שלי שם, שמעתי שיש איזה צוות חדשנות שמפתח כל מיני שיטות לבדיקה של סרטן. בדיוק מה שחיכיתי לו.

שאלתי מי האחראי על הצוות וקיבלתי את השם של בריאן X. באופן הטיפוסי לי כפרוייקטור ישראלי, שלחתי לו אימייל בסגנון של: "שומע אחי? אני הולך להקים כאן מערך של ביופסיות. אתה מצטרף?"

וואלה, אחרי שהוא יצא מהשוק הוא הצטרף.


התחלנו לעבוד ביחד, כשאני מפתח את האלגוריתמיקה ובריאן והצוות שלו את הפרוטוקולים של הדגימה. הנחת העבודה שלנו הייתה "לא משנה מה תחפש, אין סיכוי שזה יהיה בדגימה." אז במקום לנסות למצוא התאמה מדוייקת של מרקר בודד, שאלנו את עצמנו איך אפשר לזהות חתימה הכוללת אלפי מרקרים שיפלילו את הגידול הסרטני במובהקות סטטיסטית גבוהה.


כשהרגשנו שיש לנו משהו ביד, שלחתי עוד מייל ישראלי להנהלה של הgenome center, בבקשה לקבל רשיון להקים חברה ולמסחר את הטכנולוגיה. לקח לנו שנתיים של סחבת בירוקרטית לפתור את בעיות הרישיון ולגייס את המיליון הראשון. במהלך השנתיים הבאות גייסנו כבר 113 מיליון דולר ופרצנו לשוק גלובלי עם פעילות בארה"ב, אירופה ומזרח אסיה. אז הגידול היה בהחלט מרשים.


ולא עשיתי את זה לבד. כדי לנהל את כל האופרציה הזו בתור סטארט אפ הייתי חייב מישהו שגם חושב אחרת ממני, וגם שאני יכול לסמוך עליו בעיניים עצומות. אז יצרתי קשר עם חבר יקר בשם בוריס אוקלנדר, שגם קיבל אותי לחיל הים והכשיר אותי, גם עבד איתי בMORE והיום הוא הCTO של החברה ומנהל את מרכז הפיתוח בישראל. ביחד יצאנו לדרך.


תשמע, זה היה סיפור ממש מטורף, אבל אני ממש רוצה לשמוע גם על החלק הטכנולוגי. אז מה בדיוק אתם עושים ששונה מכל השאר?

אתה צודק. הבטחתי מערכת שו"ב לסרטן ואני מתכוון לקיים. זה אגב פירוש השם C2i - Command, Control & Intelligence system


בוא נחזור רגע להתחלה ונדבר על מה זה סרטן בכלל.

גידול סרטני הוא בעצם תא שהתחיל להתחלק בלי שליטה בתוך הגוף. התא החצוף הזה לוקח אליו יותר ויותר משאבים משאר הגוף שלך כדי להתחלק ולגדול ואין לו תוכניות לעצור בשום שלב.

מה שמעניין פה הוא הדבר הזה: כל התאים בגוף שלך קצת שונים אחד מהשני. יש לך וריאנטים סומטיים (מוטציות שמוכלות בחלק ספציפי בגוף) בין כל תא ותא. פשוט כי צברת כאלה במהלך החיים וזה בסדר.

אבל מה עם הגידול? בגלל שהגידול מורכב כולו משיבוטים, לכל תא בו יש בדיוק את אותה חתימה של מוטציות בDNA.


אז בהינתן שכבר ידוע על גידול סרטני ויש לנו דגימה שלו, אנחנו מתחילים מריצוף שלם של הDNA הספציפי של הגידול. אחרי שעשינו את זה, אנחנו יודעים לזהות לא "סרטן כללי", אלא את החתימה של הסרטן הספציפי שלך!

מכאן והלאה כשאנחנו מסתכלים על דגימת דם מחולה, אנחנו מסתכלים על רצפי הDNA בדם של המטופל וסופרים כמה מהם מתאימים לחתימה של הגידול. זה נותן לנו מדד כמותי לחומרת הבעיה - ככל שאנחנו מזהים יותר רצפי DNA כאלה, זה אומר שיש יותר תאים סרטניים בגוף של המטופל. ואם אנחנו מוצאים מעט, כנראה שהוא מגיב לטיפול והמצב משתפר. תהליך הגילוי של אותם רצפים מוטנטים כולל טכנולוגיות שלקוחות מעולם המכ"מ, עיבוד אותות ולמידה חישובית.


לשיטה הזו גם "לא איכפת" איפה התפתח הגידול, למרות שברמה הביולוגית איברים שונים מפתחים גידולים סרטניים שונים. בגלל שעבור כל חולה אנחנו מכירים את הגידול האישי שלו, תהליך הזיהוי נשאר קל ופשוט ומיושם לכל סוגי הסרטן.


אז עכשיו אפשר לקבל החלטות, לראות תוצאות ברמה כמותית ובזמן אמת ולהתאים את הטיפול למטופל ולגידול.


על ידי זיהוי הסרטן הספציפי ולא מוטציות סרטניות כלליות, ניתן לקבל תמונת מצב מדוייקת יותר.

ועוד ברמה הטכנולוגית, החברה שלנו היא חברת SaaS (משמע Software as a Service למי שעוד לא הכיר), וזה משהו שאנחנו מאוד מתעקשים עליו. אנחנו לא המצאנו את הדגימה, לא מפתחים את מכונת הריצוף, ולא מביאים שום מוצר פיזי. אנחנו רק מקבלים את המידע הגנטי ומבצעים את הניתוח שמאבחן את הדגימה.

זה גם מאפשר לנו גמישות בפרישה שלנו, מרכזי אבחון וטיפול בסרטן בכל העולם יכולים להשתמש בפרוטוקול מעבדתי מאוד פשוט שאנחנו מספקים ולהשתמש בפלטפורמה שלנו בענן כדי לספק את השירות ברמה מקומית ללא צורך להעביר דגימות בין מדינות.


יש לך תובנות שמלוות אותך עוד מימי התוכנית?

לדעתי מעבר לידע הטכנולוגי, התוכנית והשירות בונים אופי.

אתה לומד לחתור, להזיז דברים בעצמך, ולגרום לדברים לקרות. החתירה למטרה הזו היא מאוד ישראלית בעיני וזה בדיוק המקום בו למדתי את זה. אולי זה נשקף פה ושם לאורך הראיון.


איך אתה מאזן את תפקיד המנכ"ל עם חיי המשפחה?

בהקשר הזה הקורונה מאוד עזרה, כי פתאום למרות שעובדים גלובאלית אין נסיעות בכלל ואפשר להשיג איזון יותר טוב בין הזמן לעבודה ולמשפחה. למשל רק הנסיעה מניו יורק לניו ג'רזי זה יותר משעה לכל כיוון. אין לי טיפים מיוחדים משלי. צריך פשוט למצוא את המינון הנכון בשבילך ולשמור עליו.



מה המסר שלך לדורות הבאים?

לדעתי להט זה הדבר הכי חשוב. במעבר ממב"ת לאקדמיה חתכתי את המשכורת שלי מ25K ל5K. אבל עשיתי את מה שאני להוט לעשות, ולהט מביא הצלחה. כמו שאמרתי, אני כאן כי זו המלחמה האישית והמשפחתית שלי.


אם אתם רוצים לקרוא עוד על אסף, אתם מוזמנים לעקוב אחרי החברה שלו ב https://c2i-genomics.com/

579 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page