לפני כמה חודשים דיברתי עם חברה לעבודה על נושא המילואים - מי יוצא ומי לא ולמה - והיא סיפרה בהתפעלות שהיא אפילו פגשה במילואים פסגותניק מחזור א' ומסתבר שהוא עובד ממש איתנו בחברה! כמובן שלא נתתי לדבר הזה לחלוף על פני, ומכאן לשם אני שמח להציג בפניכם את דור אציל!
דור לא מאמין בלהתקבע על דבר אחד, והוא מגן על הבית, מסייע לעיוורים לראות ומגלה את התובנות הסמויות של נהגים בכביש באותה הנחישות והזרימה שבה הוא צלח את הכינרת.
על הכינרת אנחנו לא באמת נדבר, אבל אני מזמין אתכם להצטרף אלי לראיון עם בוגר תוכנית מרתק שנהנה להמציא את עצמו כל תפקיד מחדש!
עוד בוגר ממחזור המייסדים של פסגות! אתה זוכר איך שמעת בכלל על התוכנית?
זו שאלה טובה, האמת, איך שמעתי על התוכנית בפעם הראשונה. בזמנו גם לא היה הרבה לשמוע - בתור הראשונים להצטרף לא ממש היה לנו רפרנס, אבל התוכנית ישר קרצה לי.
הרי, למה אתה הולך ללמוד חשמל-פיסיקה בפסגות? כי מעניין אותך איך העולם עובד! כי אתה סקרן ללמוד יותר ממה שראית בתיכון על הכוחות שמזיזים את העולם סביבנו ועל איך אפשר לרתום אותם כדי לעשות דברים חדשים.
אני חושב שזה משהו שמלווה את כולנו באיזשהו מקום, הסקרנות הזו. איך הצעירים קוראים לזה היום? דמות הפסגותניק?
כשהתגייסתי הגעתי ל8200 לעולמות התוכן של תקשורת, אלגוריתמיקה. הייתי יותר בתחום של עיבוד אותות והסיגינט הקלאסי. המבינים יבינו.
אני חושב שרוב האנשים מרגישים את הערך של לשרת בצבא בתפקידים שלנו. בסוף אתה לא עוד בורג במערכת, אתה עושה דברים באמת משמעותיים ונותן ערך לדבר שאתה מאמין בו ומוכן להקדיש לו מאמצים ולהקריב עבורו זמן - וזו פרספקטיבה שנשארת איתך באזרחות, האם מה שאני עושה משמעותי עבורי?
יש דברים שאתה עובד עליהם והם מבצעיים ואפילו מגיעים לחדשות, אז בואו נתעכב על זה רגע. זה ממש לא מובן מאליו להיות חלק מהדבר הזה שעכשיו כל המדינה שמעה עליו!
כמובן שיש גם חוויות סוריאליסטיות כאלה ואחרות, למשל כשהגעתי ליחידה כקצין צעיר הוטל עליי להגיע לפגישה עם קצין אג"ם ומכאן לשם השיחה האחת הזו איתו הפכה אותי למוסמך להיות קצין מטווחים. חלק ממה שזה אומר זה לקחת אוטובוס, לאסוף את החיילים למטווח, להוביל את המטווח ולפזר אותם. וזה אחרי שיחה מסכנה שכביכול הסמיכה אותי אבל בפועל לא באמת לימדה אותי שום דבר מועיל.
אז באחת הפעמים נכנסנו לבסיס וקצין ההגנה המרחבית שם לא הכיר שאנחנו אמורים לבוא לטווח. אחרי דקות ארוכות של ויכוחים הבנתי שהוא צודק והכנסתי אוטובוס מלא בחיילים חמושים לבסיס הלא נכון. צחוקים…
במקרה שלי, התקדמתי להיות ראש צוות מחקר ולעשות תזה תוך כדי השירות ואפילו חתמתי על שנתיים נוספות בשירות, אז די ברור שהייתי מרוצה.
אחרי השנתיים הללו לא ממש הרגשתי שמיציתי את מה שיש לצבא להציע. הייתה לי תחושה שלכל מסלול שאקח יהיה את הפוטנציאל שלו והתחושה הפנימית שלי הכריעה שאני צריך להתמודד עם העולם שבחוץ. זה היה מסוג הרגעים שבו אתה חייב לקבל החלטה בתנאי אי ודאות אבל גם אם אתה עושה טעות, אתה יודע שזו טעות שאתה צריך לחוות כדי להבין לאן ואיך אתה ממשיך את הדרך.
אז החלטת שאתה יוצא אל העולם, ומה היה היעד הראשון שלך?
אחרי השחרור הצטרפתי לאורקם, חברת הסטארט אפ של אמנון שעשוע. חבר צוות שלי משך אותי לחברה. המוצר הראשון שעבדו עליו היה מצלמה לכבדי ראייה שאמורה לשבת על המשקפיים ולעזור לכל התפקוד של עיוורים ולקויי ראייה. החל מזיהוי אנשים ומוצרים וכלה בניווט.
ביציאה לדרך היו לנו המון פגישות עם לקוחות פוטנציאליים ודי מהר למדנו שהדבר הכי חשוב זה היכולת לקרוא - פשוט כי לא משנה איפה אנחנו נמצאים, אנחנו מוקפים בהמון טקסט.למעשה, בואו נשחק משחק קטן. תסתכלו על החדר מסביבכם ותנסו לראות כמה טקסטים אתם רואים:
אם אתם ברחוב, בטח יש שלטים. אם אתם בבית, אולי יש לכם ספר על השולחן, או מוצרים שכתובים עליהם לא רק שם אלא גם רשימת רכיבים והוראות שימוש. במסעדות יש תפריטים,אבל גם על המפיות ותחתיות הנייר יכול להיות כיתוב! וכמובן, אתם גם קוראים את הכתבה הזו…
כשהגעתי לחברה הצטרפתי לצוות הOCR (Optical character recognition) וזה היה כשעולם הרשתות עוד היה בחיתוליו, אז התחלנו בכלל באלגוריתמי למידה שאינם מבוססי רשת. מן הסתם שכשעברנו לשימוש ברשתות יכולת ההכללה שלנו קפצה בצורה משוגעת כי הרשת מאפשרת לך להפסיק לנסות להגדיר בצורה מדוקדקת מה השלבים שצריך לעשות כדי לקרוא ואיך מזהים אות, והיא מעבירה אותך לבעיות של איסוף ותיוג דאטא. הדבר המעניין שיצא מזה הוא שעברתי להתעסק בשפות שונות ובניואנסים שלהן.
למשל עצם זה שעברית וערבית נכתבות מימין לשמאל, בניגוד לשאר העולם. זה פוגש אותנו לעתים קרובות באינטרנט כשאנחנו נתקלים בתיבת טקסט שלא יודעת ליישר את הטקסט לימין בצורה טובה. עכשיו תחשבו על כמה קשה לכם לקרוא ברוורס כשזה קורה?
היינו צריכים גם להתמודד עם זה שלאנגלית יש מעמד מיוחד בעולם, כי לא משנה באיזו שפה הטקסט הכללי, יכול להופיע טקסט אנגלית ששתול בתוכו.
וכשמנסים לקרוא טקסט בשפה הרוסית העלילה מסתבכת אפילו יותר, פשוט כי האותיות הקיריליות נראות מספיק דומות לאלף בית הלטיני כדי שתצטרך לחשוב טוב מה אתה קורא בכלל ואיך לבטא את זה.
ויכול להיות שאתם מכירים את זה אבל בואו נדבר רגע על יפנית. יש להם 4 מערכות כתיבה, הן נכתבות בכיוונים שונים ובעיתון משתמשים בכולן. בואו ניכנס לזה רגע. איך למען השם קוראים את זה?! אני רציני, לקחתי 10 אנשים שלא מבינים יפנית והבאתי להם עיתון ביפנית ועטים, ביקשתי מהם לנחש מבחינה ויזואלית באיזה כיוון קוראים אותו ולסמן עם חצים ומספרים. מיותר להגיד שלא הצלחנו בכלל. מאוחר יותר כששאלנו מישהו שכן יודע מספיק יפנית כדי לקרוא עיתון איך הוא עושה את זה, אז הוא אמר "אתה יודע… אני מנסה, כזה… קוראים מכאן ומשם ובסוף מבינים."
זה נשמע קצת קשוח! שלא לדבר על זה שבשביל להשיג תמונות מתויגות של שפות שונות אתם צריכים עוזרים בכל מיני מקומות בעולם, לא ככה?
זו שאלה טובה, אז בוא נדבר על איך משיגים דאטא בעולם הזה של קריאת טקסט. נתחיל מזה שנתקלנו בטקסט ברחוב. מצלמים טקסט ואז שולחים לאיזה בחור שעובר על זה, כותב ואז מתרגם. זה תהליך ארוך ומסורבל ויש בו לא מעט טעויות. שאל כל אחד שעוסק בתרגום והוא יגיד לך שזו אומנות עדינה שמנסה לדלות משמעות עמוקה וזוהרת מתוך בריכה מטונפת של הקשרים. ובכלל, אתה רוצה להקל על המתרגם שלך, אז אתה מצלם לו את השוט הכי טוב ושולח. אבל מה קורה כשהמצלמה צריכה לקרוא משהו בזווית העין? בחושך? דרך המראה? אז התחלנו להתעסק הרבה בייצור של דאטא סינטתי שיש בו את כל מקרי הקצה שאנחנו מחפשים. זה יצר דאטא מלא בתמונות שלא נראו אמיתיות אבל היו מאוד ערכיות להתאמן עליהן.
יש כאן 2 חסרונות: אחד זה שאתה עובד קשה כדי שזה יהיה מושלם לכל מקרי הקצה שלך, והשני זה שזה צריך להיות דומה לעולם האמיתי. היתרון היחסי בעולם המצומצם של OCR הוא שזה פשוט לא מעניין אותך שזה ייראה אמיתי. אתה עובד ברזולוציה נמוכה שלא שמה לב לניואנסים שמבדילים בין העולם האמיתי והוירטואלי, אתה מלכתחילה מחפש ניגודיות די גבוהה אז המטרה שלך בולטת.
לצערנו על אף שהסטארט אפ הצליח טכנולוגית הוא לא המריא לרמת הציפיות הראשוניות פשוט כי השוק לא סופר רווחי והיתרון הטכנולוגי שלנו הצטמצם עם ההתפתחות הטכנולוגית בעולם (כדי לחשוב שאנחנו הולכים לטרוף אותו).אישית גם הקורונה הרחיקה אותי מהמשרד ואני מודה שזה הפך את העבודה עצמה לרחוקה מהעין ורחוקה מהלב. אז הבנתי שאני בצומת שבה זה ייקח לי מאמץ לצאת מהמשבצת שבה אני נמצא אבל הדבר הנכון עבורי יהיה להשקיע את האנרגייה ולצאת מבור הפוטנציאל שאני נמצא בו. אנחנו מדברים על 2022.
בסוף באזרחות כמו בצבא, אם אתה נשאר באותו המקום המון זמן אתה מתחיל לקבל את התחושה שאתה בבועה כלשהיא ואתה תוהה מה יש "בחוץ" ואיך אתה מביא את עצמך חזרה ללמוד ולהתפתח יותר.
אז חיפשתי את היעד הבא שלי אחרי אורקם ודרך מפקד שלי לשעבר עלתה האופציה להגיע ל General Motors לצוות מחקר שנועד להיות סטארטאפ בתוך קורפורייט. המטרה שלנו הייתה לפתח mobility insights. כלומר, איך אני מעשיר את המידע שהרכב קולט מהסביבה.
הרכב? אתה מתכוון הנהג.
הרבה מסתתר מאחורי מה שאמרת כאן אז בוא נפרק את זה רגע. רכב הוא לא סתם 4 גלגלים ומנוע, זה מחשב שנוסע ומנסה להזין אותך במידע ערכי, מעניין ורלוונטי לנהיגה לאורך הדרך. דוגמה בסיסית שכולנו מכירים היא דוגמת הניווט: לאן לפנות, איפה יש פקקים, אילו סכנות יש בדרך שלי וכיוב'.
כשאנחנו מדברים על נהג שמקבל הנחיות, קל לנו לחשוב על הנתונים הללו ועל החשיבות שלהם. אבל תוך כדי כך נהג אמיתי שואב מהסביבה שלו עוד אינספור נתונים ומקבל החלטות שהוא בכלל לא מרגיש.
הנה דוגמה: לפי מה קובעים את הגבלת המהירות בכביש? מסתכלים על הגודל של הכביש, וכמה הוא פתלתל, וכמה הנראות בו טובה וכיוצא בזאת, מדמיינים איך כל הפרמטרים הללו ייראו ביום הכי גרוע של האפוקליפסה ומציבים מספר שיאפשר לך נסיעה בטוחה באותו היום. ואז כולם מתייחסים למספר הזה כחסם תחתון ונוסעים במהירות שמתחשק להם באותו הרגע (חוץ ממני כמובן).
ברצינות רגע, לפי מה הנהג מחליט על המהירות שלו? הוא מבין מה מזג האוויר כי הוא רואה את העננים ומרגיש את הקור על העור שלו, הוא מבין אם הכביש רטוב לפי כמה שהוא מבריק גם כשלא יורד גשם, והוא מרגיש אם יש לרכב בעיה להיאחז בכביש. לפי כל אלה הוא יכול להחליט באיזו מהירות לנסוע (המהירות המותרת, כמובן).
אבל אם מדברים על רכב אוטונומי, איך התובנה הזו אמורה להתגבש בדיוק? אז זו דוגמה אחת למשהו שעשינו: להתחבר לשירותי מזג האוויר ולהבין מה האקלים לאורך הנסיעה במטרה לכייל את רמת הזהירות של הרכב לפי זה. זו דוגמה ל-mobility insight.
זה היה צוות מאוד מעניין להיות בו, בגלל שהתובנות הללו לרוב לא יושבות לך בראש באופן מודע כמו "כמה רכבים יש סביבי ומה המרחק בינינו?", אלא מדובר כאן על הבנה של העולם שהיא כל כך מורכבת, עדינה ואינטואיטיבית שלמוח המודע שלך 'אין מקום בזיכרון' עבורה - אז צריך גם להציף אותה על פני השטח וגם לאסוף את הנתונים הנדרשים.
וכמובן שאנחנו לא היחידים בתחום - הרי יש עוד יצרניות רכב, עוד פרויקטים של רכב אוטונומי ועוד מוצרים שעוזרים לנהגים להתכונן לנסיעה שלהם - אז החוויה המוזרה ביותר הייתה לראות שאנחנו עובדים על פיצ'רים מסויים ובעודנו מנסים לפרמל ולבדוק אותם אנחנו רואים פיצ'ר מקביל משתחרר לווייז. (לפעמים זה גם היה ממש בוטה, למשל כשקיבלתי התראת 'שלג בכביש' באמצע הקיץ בתל אביב).
זה נשמע ממש מעניין! על אילו עוד תובנות אתה עובד?
עוד דבר שעבדנו עליו הוא זיהוי עומסים טיפוסיים. יש לזה ערך גם עבור הנהג וגם עבור גורם תשתיתי שרוצה להבין איפה צווארי הבקבוק בכביש ואיך לפתוח אותם. יש לא מעט שירותים שמודדים מהירות ממוצעת בכבישים ברגע נתון, ואם ממצעים את זה לאורך הרבה זמן אפשר להבין איך קטע כביש "מתנהג" - מתי הוא עמוס, כמה מהר העומס הזה נבנה וכמה מהר הוא מתפנה וכיוב'.
אתה גם רואה ככה דברים שברורים לך בדיעבד, למשל שכבישים מתנהגים בצורה שונה לחלוטין בסוף השבוע לעומת אמצע השבוע, או שבלילה המהירות בכביש היא די קבועה (כי הכביש ריק אז נוסעים איך שרוצים) אבל שבשעה שלפני הפקקים הגדולים מהירות הנסיעה הממוצעת בכביש עולה, פשוט כי אנשים מנסים לחמוק לפני שהפקק יתחיל.
במקרה מצחיק גם חיפשנו דירה לעבור אליה באותה התקופה, אז השתמשתי באותם השירותים כדי להבין כמה זמן ייקח לי להגיע לעבודה בכל שעה מכל מקום ששקלנו לגור בו. אתה יודע, אתה יכול לסמוך על פסגותניק שהוא יבדוק את הדברים ההזויים ביותר שניתן לדמיין לפני שהוא יהיה מוכן לקבל החלטה.
היינו מאוד ממוקדים בלגרום לדברים לקרות במקום לנסות לעשות את הכל הכי מסודר תהליכית ולהתעכב על כל צעד. הייתה לנו גם התחלה טובה והצלחנו להגיע לתוצאות בזמן קצר עד שהגיעה שכבה ניהולית חדשה מאפל והתחילה לשנות את הארגון ללא קשר אלינו ולמה שאנחנו עושים.
כיום אני בצוות תשתיות הלמידה של התפיסה של הרכב (כאן עוסקים בשאלות היותר מודעות שהזכרתי קודם), ואני מנסה לנער ולייעל את איך שהדברים קורים כאן. זה שאני יחסית חדש בחברה אבל עדיין מנוסה אפשר לי לערער על הרבה מהדרכים שבהן עושים כאן דברים וצמחו בצורה אורגנית וממשיכים בכוח האינרציה - אילו דברים מחליפים ומשפרים בגרסאות יותר טובות שפשוט לא הכירו עד היום או לא התפנו להתעסק בהן.
יש עוד תובנות שמלוות אותך מימי התוכנית?
זה יותר מהפרספקטיבה שלי כמי שחווה את העולם מתפתח מאז שהוא היה בתוכנית, אבל אני חושב שכל ההתפוצצות של מודלי השפה זה באמת דבר משוגע, אפילו שמתחת למכסה המנוע זה סטטיסטי בלבד ואין שם שום פילוסופיה מעניינת. אולי אפילו בגלל שזה המצב, זה מאיר לך בצורה מסוימת על מה זה אנשים ומה הערך המוסף שלנו. ואני חושב שחלק ממה שמטורף כאן זה שאם היינו נותנים לאנשים תקציבי ענק לפני 20 שנה ואומרים להם לעבוד על זה אז הם לא היו מסיימים עד היום וזה היה יוצא גרוע. זה קצת מזכיר לי את השיר ההוא "התעשייה האבירית", שמתאר מסדר אבירים שמנסים לבנות ספינה לראשונה (עד אותו היום הם ייצרו כידונים ומגנים) אז הם יוצאים לפרויקט של עשור ובסוף הספינה רעועה ומתרסקת.
ואני לא אומר את זה על "האנשים הדמיוניים ההם שהיית מגייס לפרויקט". גם אם היית לוקח אותי אחורה בזמן, מסביר לי מה זה רשתות ומראה לי chatGPT ושואל האם אפשר להשיג אחד מתוך האחר הייתי אומר לך שאין סיכוי. פשוט אין סיכוי. וואלה? הנה זה קיים!
נוצרה כאן איזושהיא התפכחות בסגנון "אבא שלי לא יודע הכל" - אנחנו כבר לא חושבים שהתשובה לכל דבר היא למדל אותו בצורה מדוקדקת ולהיות מסוגלים להסביר אותו עד הפסיק האחרון, אלא הרבה יותר קל ויציב וחכם לתת לרשת ללמוד את זה ולעשות בשבילך את העבודה הזו.
זה גם קשור לזמניות של כל דבר שאנחנו עושים, שזו תובנה שהייתה לי באורקם. התפיסה שלי היא שאתה לא יכול לראות את עצמך כמישהו שמבין רק דבר אחד, כי הדבר הזה יכול להיעלם. הארכיטקטורה המסויימת שמימשת יום אחד תיגרט לטובת משהו יעיל יותר. שפת התכנות האהובה עלייך תוחלף על ידי אחת ברורה, קריאה ויעילה יותר (או שיהיה ראוי שהיא תוחלף, אבל גם מתכנתי קובול עדיין נחוצים פה ושם…), אלגוריתמים מחוכמים ומדוקדקים מוחלפים על ידי רשתות וכן הלאה. הכל זמני.
איך אתה מאזן את העבודה והמשפחה?
ברור שאנו חיים בתקופה תובענית מבחינת זמן, במיוחד אם שני בני הזוג "קריירסטים". הדרך שלי להתמודד היא לנסות ולשמור על איזון בין בית לעבודה ברמה השבועית - כלומר להקפיד ולהקדיש זמן למשפחה באופן תדיר. למשל אם אני יודע שאחזור מאוחר ביום מסוים אקדיש יותר זמן ותשומת לב בבוקר של אותו היום. מלבד זאת חשוב לזכור בהקשר הזה שיותר מאשר הזמן האבסולוטי שאדם מקדיש חשוב התוכן שאנו יוצקים לחוויות המשפחתיות. זה לא אומר שכל זמן איכות עם הילדים צריך להיות בילוי בלונה פארק, דווקא החכמה לדעתי היא למצוא את המיוחד בדברים הקטנים והשגרתיים. לייצר תחושה של משמעות, ריטואליים ו"שטיקים" שיוצרים לנו שפה מיוחדת למשפחה שלנו. אבל ללא ספק הייתי מסתדר עם 25 שעות ביממה..
יש לך מסר לדורות הבאים?
אנחנו מגיעים ממסלול שמקדש מצויינות ומרדף אחרי המקצועיות וההתמחות. מה שאני אומר זה שהריצה הזו בשביל אחד היא מסוכנת משני טעמים. האחד הוא שכמו שאמרתי, טכנולוגיות משתנות ומתחדשות ויכול להיות שההתמחות שלך לא תישאר רלוונטית לנצח. הסיכון השני היא שבינתיים יש חיים שלמים שאם אתה עסוק בלרוץ על השביל האחד שלך אתה פשוט מפספס אותם. אם הבת שלך בת שנתיים עכשיו, היא לא תהיה בת שנתיים יותר! מה שלא תחווה ממנה עכשיו אתה לא תוכל להשלים אחר כך, וכשהיא תגיע לגיל 18 אתה כבר לא תחווה אותה כילדה יותר.
אולי זה זמן טוב לציין שאני אוהב פילוסופיה, כתחביב. אל תשימו אותי בזירת האגרוף מול פילוסוף אמיתי אבל אני חושב שזה מאוד מעניין. אני אוהב את התחושה של לקרוא ספר שנכתב לפני 300 שנה ולהרגיש שהתפאורה שלי שונה משלו אבל שנינו בני אדם שמתנהלים בצורה דומה בתוך העולמות השונים הללו. הבעיה שלי מצד שני היא שבסוף זה תמיד נסגר בשאלות שאין עליהן ממש תשובות, אז אתם יודעים… ההנהלה לא לוקחת אחריות על הסיכון שתחווה השפיות שלכם במסגרת הקריאה.
Comments