בוגרים מספרים: חרבות ברזל

בשביעי באוקטובר 23, מדינת ישראל כולה קמה למציאות קשה ולא צפויה. מצאנו את עצמנו במלחמה שהפתיעה אותנו לחלוטין ואנשים מכל רחבי הארץ התגייסו לתרום מזון, מאמצים ארגוניים וכמובן את כוחם ומוחם במילואים.

כולנו כבר כשנה בתוך הסיפור הזה, ובוגרי התוכנית בכל שלבי החיים לבשו מדים והצטרפו למערכה הטכנולוגית. על רוב הדברים שנעשו אי אפשר בכלל לספר, אז התמקדנו בסיפורם של שלושה מאתנו שהצעידו את צה"ל קדימה באויר, בים, וכמובן בסייבר.

טבילת אש כבר בתפקיד הראשון - סרן נ' ממחזור י"ט

נ', שנכנס לקבע תוך כדי הלחימה, הוא ראש צוות העקיבה הבליסטית של חיל האוויר - כלומר שכבר בשגרה, סרן נ' אחראי באופן ישיר על חייהם של כל אזרחי המדינה המאוימים על ידי הירי הרקטי מעזה. בזמן המלחמה המערכת שלו חוותה עומסים שטרם ראינו בארץ, ובתוך כל הלחץ הזה - בעודם שומעים מהחלון את הפיצוצים של אינספור שיגורים לעבר הערים הקרובות - נ' והצוות שלו עבדו לילות כימים כדי לדאוג ליציבות של המערכת, לשילוב יכולות חדשות, ולמוכנות שלה כבר עכשיו למלחמה הבאה.

איפה תפסו אותך האזעקות הראשונות?

זה מוזר להיזכר בזה עכשיו אבל בשישי בערב פגשתי חברה במסיבה בתל אביב. סתם בילינו ודיברנו על דברים בנאליים ומשם חזרתי הביתה למיתר.

בגלל שאצלנו לא היו אזעקות ואני עוד התאוששתי מהלילה הקודם, רק ב1100 החבר שלי העיר אותי ושאל אם ראיתי מה קורה, אמר תפתח ווינט.

במשך חצי שעה כל מה שאמרתי היה "אני בשוק".

משם ישר עברתי לקבוצות הוואצאפ של הצוות ושל היחידה ומידע התחיל להגיע.

אספתי ראש צוות אחר שגר קרוב אלי והתחלנו לנסוע לבסיס. כמובן שבגלל המצב הכבישים צפונה היו סתומים. היינו חייבים לנסוע בשוליים של הכביש, מראים חוגר לכל שוטר שעצר אותנו.

הבנו שיש כאן עניין רציני ושאנחנו לא יכולים לעשות את זה לבד. ישר התארגנו על יום חפיפה למילואימניקים ושאלנו מי יכול לבוא לתת כתף.

והם באו! כאילו זו סצנה מהנוקמים, אנשים רק שאלו מתי אפשר לבוא ומה אפשר לעשות, לא משנה מי ומה. אנשים שהקימו את הצוות ופיתחו את המערכת בפעם האחרונה לפני עשור, פשוט באו ואמרו "אנחנו איתך. רק תגיד ונעשה מה שאתה צריך."

וזהו? אנשים הגיעו וחמש דקות אחר כך הכל היה מתוקתק?

נראה לך?! בחודש הראשון היה בלגאן מטורף. היחידה הייתה מלאה ביועצים ומילואימניקים שבאמת רצו לעזור - אבל לא היה ברור מי עושה מה. בנוסף לזה היו המון תקלות לטפל בהן, וביחידה היו לא מעט חיילים שלא סיימו הכשרה ונזרקו ישר למים.

הרגשתי מאוד מתוסכל ברמה האישית מהדרישות והלחצים שהופעלו בצורה לא מידתית, והמשותף בין כולם היה שלא עברו דרך הצירים המקובלים (לדוגמה לא משימות שהתקבלו דרך מפקד גף או בתוכנית עבודה, אלא דרך צירים מקבילים). אנשים באו בדרישות לא מספיק ליבתיות ודרשו שזה יקרה מהיום למחר בלי קשר לכמה זה חשוב.

היה המון חוסר וודאות גם בנוגע לתוכנית העבודה וגם בנוגע לשגרה שלפיה אמורים להתנהל. הייתי עושה משמרת לילה כדי לוודא שאף "צבע אדום" לא מתפספס ומגיע למשרד מפורק לגמרי בבוקר שאחרי.  

מה שממש עזר לי באותה התקופה זה לדבר עם ראשי הצוותים סביבי ועם המילואמיניקים, שבאמת באו כדי להציל את היום.

אחרי חודש-חודש וחצי דברים התחילו להתייצב ולקבל וקטורים ברורים: התמודדות עם עומסים, מציאת התכולות הקריטיות באמת לפתח, תקלות התחילו להיפתר.

עכשיו אני מרגיש שאני מבדיל יותר טוב בין עיקר וטפל - במי להשקיע אנרגיה ולמי לא לטרוח לענות. אפילו עם המפקד והמהנדס שלי היה לי קשה מאוד לעבוד בתחילת הלחימה. העומס והלחץ שפעל עלינו ממש הקשה עלינו לתקשר בצורה טובה ורבנו הרבה. לקח לנו זמן כדי שדברים יירגעו ונגיע להבנה הדדית שמאפשרת לנו לעבוד ביחד על מטרות מוסכמות במקום להתנצח על מה יותר חשוב ולמה זה.

ועוד דבר שהיה טוב זה שבעקבות המלחמה הכל עלה להילוך שמיני והייתה הזדמנות מצויינת לקדם כל דבר שרצינו לקדם.

מה הייתה ההרגשה שלך סביב העבודה עם המילואימניקים?

מהר מאוד ראיתי שלבוגרי הצוות לדורותיהם יש משהו מאוד ערכי. הם באו בשמחה כדי לתרום מהידע ומהמאמץ שלהם, בלי שאלות של אגו ושל מה לרמתם או לא לרמתם כמפתחים אזרחיים מהוללים. גם לצוות וגם לי היה ממש כיף לעבוד איתם.

המילואימניקים גם היוו מודל לחיקוי עבור החיילים, יצא לי לומר כמה פעמים לחבר'ה הצעירים: "תראו לאן אפשר להגיע אם לוקחים את השירות פה בצורה רצינית ומשמעותית".

יתרון נוסף של המילואימניקים זה שהם יכלו להשרות עלי הרבה רוגע. הם עברו דברים דומים והם היו במקומות דומים. אמנם במבצעים ולא במלחמה, אבל הם טעו כמוני והלחיצו אותם ברמות דומות עם דרישות הזויות דומות. לראות מישהו שהיה שם נמצא יחד איתך ותומך, זה מאוד עוזר.

אבל אם נחזור להתחלת הלחימה, הייתי צריך לשאול את עצמי איך בכלל מתאימים משימה למילואימניק?

זה שמישהו היה תותח בצוות מתישהו, ומאז השתחרר ולמד עוד הרבה לא אומר שהוא מסוגל לחזור בזה הרגע ולעשות כל דבר. אז הייתי צריך ללמוד להתאים לכל מילואימניק מה לעשות, כמו עם כל חבר צוות אחר. יש כאלה שחזקים יותר בתחקור תקלות ואחרים שיותר טובים בכתיבת קוד - כלומר, עדיין חדים על ארכיטקטורת הקוד בפרויקט שלנו מספיק כדי להכניס פנימה שינויים בצורה בריאה. היו גם כאלה אם יותר או פחות זמינות בהתאם למצב המשפחתי והתעסוקתי שלהם.

היו משימות מאוד דחופות ומאוד חשובות, אבל שבאות על חשבון הדברים האסטרטגיים. המון שריפות שצריך היה לכבות. והייתי צריך לייצר מנגנון שיאפשר לנו להגיע לדברים האסטרטגיים ולהמשיך במהירות גבוהה, תוך כדי שנוצר מנגנון מקביל שמכבה ביעילות את השריפות הללו.

אז מילואימניקים שעשו משמרות ופיתוח לסירוגין יכלו לכבות שריפות מאוד ביעילות ולעשות משהו אחר בכל יום שלהם בצוות ובינתיים, אלו שבאו רק לפיתוח יכלו לעזור לנו להתקדם מהר בנושאים היותר ליבתיים - אבל היופי זה שלא משנה מי ועל מה הוא עבד, תמיד היה להם זמן להשקיע בחניכה של הצוות על הדרך.

אז איך הייתה התחושה בצוות, באמת?

מאז שנכנסתי לתפקיד הרבה מהשיח בתוך הצוות היה לייצר פלטפורמה שאומרת "אלו האנשים שאיתם נצא למלחמה", אז כשהמלחמה פרצה כולם הבינו מהר את גודל השעה.

אבל לאנשים גם היה קשה ומלחיץ כמו לכל אחד. מן הסתם כשיש אזעקות ומרגישים את המערכת בפעולה אז זה מחבר, אבל גם לכל חבר צוות יש משפחה, ואחרי כל אזעקה היה מישהו ליד עמדה מבצעית שמנסה לבדוק אם הנפילה הייתה קרובה לבית של ההורים או של סבא וסבתא. זה מתח לא פשוט. 

מעבר לזה, בשגרה המערכת שלנו תמיד עובדת אבל הרוב המוחלט של הזמן הוא מן הסתם שקט. אם משהו משתבש בדרך כלל אפשר לטפל בזה בצורה רגועה. פתאום - בזמן מלחמה - כל תקלה מבצעית או באג בהתקנה מגיעים עם תחושת כישלון חזקה שהיינו צריכים להתגבר עליה. אז חלק מהעבודה על המיינדסט הצוותי היתה להבין ש"מי שעושה טועה" וחייבים לקום על הרגליים, ללמוד, ולעשות שוב אבל טוב יותר. 

הרגשת שהיו לך קשיים מיוחדים בסיטואציה הזו בתור ראש צוות צעיר?

בתקופה שעסקנו בעומסים היה ניסוי שעשו בגף בלי השתתפות של הצוות והמספרים שיצאו שם לא באמת שיקפו את המציאות כי השתמשו בגרסאות לא נכונות של הקוד ומדדו מטריקות לא מדויקות.

התוצאות הלא מדויקות האלו והמסקנות שעלו מהן הגיעו עד ראש להק הציוד בחיל האויר בלי שזה בכלל עבר דרכי, כך שפתאום גיליתי את המספרים רק לאחר מעשה ולא הייתי בטוח אם המשימות שקיבלנו בכלל רלוונטיות. בדיעבד, המספרים אכן לא היו נכונים אבל המשימות כן היו בכיוון הנכון של דברים שהיו צריכים לעשות ממילא - אז הצלחנו להכיל את הרעש לדרישות העבודה שלנו בקלות יחסית.

כדי להבין מה בדיוק קרה וגם כדי להבהיר שחשוב מאוד שראש הצוות יהיה מעורב בזה הייתי צריך לדבר עם הרבה אנשים בשרשרת הפיקוד, כולל מילואימניק שהיה מוכר ובולט ביחידה ולא הבין מאיפה נפלתי עליו בכלל, אבל הם היו חייבים להבין שבסוף אני אחראי על הרכיב הזה בזמן אמת, והמספרים חייבים לצאת ביחד עם חותמת שלי.

מקרה אחר שהיה זה שעשו בדיקה על הרכיבים שלי דרך צוות אחר ביחידה, ואנשים יצרו צינור עוקף דרכו כך שכל המידע והבדיקות עברו דרכו בלי ליידע אותי בכלל. 

המשותף בין שני המקרים היה שאנשים מחוץ לשרשרת הפיקוד הרגילה שלי ניסו מאוד לעזור ולהקל בעומס אבל הייתה חסרה שם מעורבות שלי בתור ראש הצוות. הדברים האלו יכולים מאוד לעזור, אבל זה לא ייתכן שאני זה שאחראי על התוצאות ומשאירים אותי מחוץ ללופ, לא משנה עד כמה טובות הכוונות.

זה מוזר להגיד כזה דבר, אבל אני באמת חושב שהתמזל מזלי להיות ראש צוות בתקופה הזו. החוויה של המשמעות המטורפת והבלתי אמצעית הזאת, ההתבגרות המהירה שחוויתי, הראיה הזו של החלקים הטובים והרעים של הצבא לעומק, כל הדברים הללו חידדו לי את היתרונות והחסרונות של השירות.

מחופשת הלידה חזרה ליחידה - רס"ן א' ממחזור ט"ו

אחרי שאושר לה האיוש בתפקיד החדש שרצתה וגם המחליף שלה אויש מכל בחינה מלבד בירוקרטית, העתיד הקרוב של א' נראה די יציב.

אבל אז המלחמה פרצה ו-א' נאלצה לקטוע את חופשת הלידה שלה, לחזור אל המדים ולהשאיר את התינוקת בבית. איך מתנהלים במצב הזה ברמה האישית ואיך מתמודדים עם החיילים שלא מתחברים לסיטואציה?

איפה היית באותה שבת בבוקר?

מבחינתי זה היה בוקר רגיל עם המשפחה. זה קצת מצחיק/מוזר לחשוב על זה עכשיו, אבל בשישה באוקטובר הסתיימה חופשת הלידה שלי בתשלום, אבל לא היה לי ספק לרגע שאמשיך עם חל"ת כמו שנהוג בארץ באופן כללי.

אמא שלי, שגרה קרוב אלינו, התקשרה אלי כי היא הבנה שהאזעקות מתקדמות צפונה עם הזמן ואמרה שנבוא אליה. זה היה בשש וחצי בבוקר ותוך כדי ההתארגנות שלנו כבר הייתה אזעקה באזור שלנו במרכז.

בזמן שישבנו בממ"ד שלה התחלתי לדבר עם היחידה ולהבין שיש כאן אירוע יותר גדול. בשעה אחת עשרה כבר נסעתי לבסיס.

נסעתי על כביש בין רמת גן לבני ברק וזה היה ממש סוריאליסטי לראות אנשים יוצאים מבית הכנסת בלי שום מושג מה קורה בכלל. אנשים שאלו מה קורה, אבל לא היה לי ממש מה לענות להם חוץ מ"תמצאו מישהו שראה טלוויזיה או שמע רדיו או משהו, אני ממש לא יכולה להישאר לתדרך אתכם".

כבר באותו היום הגיעו המון מילואימניקים של היחידה והחד"ן היה מלא לחלוטין. מפגש של כל האגדות המדוריות לדורותיהן, פחות או יותר.

עדיין לא עברתי תפקיד רשמית, אז חזרתי למדור שלי והוייב שלי היה שאני פשוט אשאר כמה שאני יכולה עד אמצע הלילה… לרגע שכחתי שיש לי ילדה בבית ובשעה שש בערב הייתי צריכה לחזור אליה ולגבש תוכנית יותר בת קיימה.

בזכות המילואימניקים המדור שלי התנפח מ24 סדירים לעוד 70 מילואימניקים, כלומר כמעט פי 4, אז זה רק הגיוני שעם המחליף ושני מילואימניקים היינו ארבעה רמ"דים. 

איך בכלל מתזמרים את כוח העבודה הזה?! איך מחלקים להם עבודה ואיך מחברים את התוצרים שלהם ביחד?

איך באמת?

בכל יום צריך לעשות מחדש תעדוף על מה עובדים לפי מי נמצא היום, במה הוא מתמחה, ומה הכי חשוב וקריטי כרגע.

החלק הקל הוא שאלו הרבה אנשים מאוד עצמאיים ואפשר לתת להם לרוץ על משימה, אז כבר לא צריך לדגום אותם כדי לוודא שהם בכיוון הנכון, אלא יותר חשוב לדעת איפה לשחרר להם חבל ואיפה להבין שאני או הם חלמנו יותר מדי רחוק, והגיע הזמן לזנוח כיוון מסויים.

זה היה מאוד מלמד כי האנשים שקיבלתי היו חוקרי חוד בחברות שלהם או מנהלי קבוצות, וכולם באו לעבוד עם הידיים (כולל צוות מאינטל שעבר כולו למדור). אז היה המון מה ללמוד מהניסיון שהם הביאו.

גם בין הרמ"דים לקח לנו זמן להתכייל על פורמט להעברות מקל ולדגשים. בהתחלה קרו מקרים שבמשמרת היום אמרנו שX חשוב אבל במשמרת הלילה החליטו שY חשוב וX נפל בין הכסאות. הרבה מהדברים שעזרו לנו בזה נשמעים מאוד טקטיים ויבשים אבל הם מאוד משמעותיים בהיבט של הורדת החיכוך. דברים כמו זה שכולם עובדים על אותו מחשב, משתמשים באותו הפורמט להעברות משמרת, שומרים תיעוד של מה קורה ומסתנכרנים על מה שאפשר גם בוואצאפ.

גם ברמת הזמנים דאגנו שיהיו חפיפות בין המשמרות כדי ששום העברת מקל לא תהיה הפלה של המיקרופון.

עכשיו דברים יותר מרודדים ומילואימניקים באים לצרכים ומשמרות ספציפיות. אז נוסף צוות למדור אבל הוא כבר לא גדול פי 4 כמו שהיה בתחילת הלחימה.

החלק הקשה מבחינתי היה שכל חזרה הביתה לוותה בתחושה של הפקרת המשימה. שלא לדבר על זה שהחזרה שלי לתפקיד הייתה בבום במקום הדרגתית כמו שעושים בדרך כלל.

זה לא היה פשוט להיות בלי התינוקת שלי כל כך הרבה זמן. היא עוד תזכור איך אני נראית בכלל?

החיילים הסדירים אצלנו פחות הבינו את זה, מן הסתם, כי ל99% מהם לא היה ילד מעולם. הם ראו את החזרה הביתה ב17:00 או 18:00 כחפש"נות ואת זה שאני לא מגיעה כל סופ"ש כאי השתתפות במאמץ וזה לא קול. לא היה לי ממש איך להראות להם שאני איתם ואני עושה את המקסימום שלי. ופייר? כשהייתי במצב שלהם הייתי עובדת כמוהם, אז גם ברמה האישית הרגשתי מאוד קשה עם זה. 

איך התמודדת עם זה?

במהלך היום לא היה לי כל כך זמן לחשוב עליה אפילו, בגלל העומס המטורף, אבל זה באמת היה מורכב מבחינה רגשית.

הייתי צריכה להבין - קודם כל עם עצמי - שאני במצב אחר בחיים עכשיו והמגבלות שפועלות עלי הן אחרות. 

למזלי הייתה לי ראש תחום שהבינה אותי ועזרה לי להכיל את זה. ומעבר לזה צוות הרמ"דים שעשה איתי משמרות הבינו וגיבו אותי בנושא הזה כדי שאני אוכל לצאת הביתה. אפילו קצת לחצו עלי שאצא הביתה להיות איתה.

לגבי הסדירניקים, לא היה רוב של חיילים מתלהמים אבל זה כן היה ראשי הצוותים במדור, בין השאר. בגלל שחזרתי לתפקיד שהיה לי לפני הלידה ומי שהיה ממלא המקום שלי נועד גם להחליף אותי בהמשך, הרגשתי שיש כאן שיח פיקודי שזה לא באמת ממקומי לעשות אותו. החלטתי שלא להתעמת איתם בנושא הזה.

אחרי כמה חודשים ראינו שדברים מתייצבים, לקחתי שבועיים חופש ואז חזרתי לתפקיד חדש. עכשיו אני בתחום התוכנה במקום חשמל.

במדור החדש בטח לא היו תפיסות מוקדמות לגבייך, זה עזר לך להתמודד עם המצב?

נראה לך?! זה היה קשוח ברמות! זה היה מעבר ממקום שגדלת בו ואת סיפור מקצועית, ישר ללהיות נחפפת בזמן מלחמה במקום שאת לא מכירה.

אז פתאום את אוכלת סיבוב כי יש לך תינוקת בבית ואת לא איתה, שלחת אותה לגן כדי להיות מועילה בזמן המלחמה, אבל את לא מועילה, את נחפפת!

זה דורש ללמוד בבית מה שאפשר כדי לא ללמוד רק בעבודה, וזה קשה כי הכל מסווג, אז מה אפשר ללמוד בבית בכלל?

ומן הסתם בכל פעם שיש לילה קשה ואת מגיעה זומבית לחלוטין, את רק מייחלת להועיל במשהו.

בגלל שהייתה 0 חפיפה בתחומי העיסוק הייתי צריכה ללמוד הכל מהתחלה. דברים כאלה דורשים זמן, אבל אין לי זמן! יש התאקלמות לגן והילדה כל הזמן חולה.

(בהזדמנות זו, אני רוצה לתת כבוד לבעלי שהיה מאוד משמעותי בכל הנושא הזה של להחזיק את הבית. זה טוב לדעת שהתחתנתי טוב.)

במרכז הקודם ההורים פשוט היו עושים שיפט בזמנים שלהם. אנשים היו מתחילים את היום מוקדם ומסיימים יחסית מוקדם. במרכז החדש אני צריכה להגיד תודה אם אני רואה מישהו לפני שעה 10:00, אז אם אני מתחילה את היום מוקדם אז אין לי ממש פרטנרים.

הוייב כאן הוא ממש שונה כי במדור הקודם כולם היו עתודאים והגיל הממוצע הוא 26, אז אמנם את האמהות היה קשה לאנשים להבין ולהכיל אבל כאן כולם כל כך צעירים שזה לחלוטין עולם אחר עבורם.

אז אין הרבה הורים ואין הרבה בנות, אני פשוט חריגה להחריד בנוף. אז אין לי מושג איך אנשים באמת תופסים את זה.

מה את חושבת על ההתנהלות שראית במלחמה וההשפעה עלייך?

יש משהו מאוד מחבר ומאוד מערער במלחמה. כשאתה חייל בלי ילדים המשמעות ברורה לך ואתה רץ עד הסוף לא משנה מה. עכשיו המלחמה הזו כבר נמשכה מעל חצי שנה. ככה ייראו החיים שלי עכשיו? זה נשמע בכייני כשיש חיילים שמסכנים את החיים שלהם בעזה, אבל זה באמת קשה לחשוב שהבת שלי גדלה ואני לא מצליחה לחוות ולהכיר אותה בזמן הזה.

אם הייתי רש"צית צעירה או בלי ילדים לא הייתי חושבת על זה אפילו.

מעבר לזה, כשאתה חייל קרבי אז אתה לא רואה את הבית בכלל, אבל יודעים לתת לך גם את ההפסקות והשחרורים כדי שאתה לא תישחק. אבל משום מה בעולם הלחימה הטכנולוגי אנחנו בסדר עם לשחוק את האנשים. אז מה, בגלל שלחיילים תחתי אין משפחה זה בסדר לשחוק אותם ככה?

אני עדיין לא ממש מרגישה שיש לי say בענף החדש בגלל שרק הגעתי, אבל אני מתחילה לטפטף את הרעיון הזה. במיוחד אם פנינו למלחמה הבאה ואנחנו רוצים שעדיין יהיו לנו אנשי קבע וכוח אדם מקצועי.

כי ברור שבכל מלחמה שתהיה אנחנו נתייצב ונעבוד, השאלה היא רק עם איזה אורך נשימה נגיע - הרי ההירתמות חסרת הפשרות הזו היא אחת מכוחות העל שלנו!

מי שזרע בסדיר, במילואים יקצור - סרן מ' (במיל') ממחזור י"ב

המלחמה תפסה את האזרח מ' במהלך מחקר התזה שלו בטכניון - אז מ', שחשב שהוא כבר במירוץ אחר לחלוטין, בחר להקפיא הכל ולחזור להגן על החזית הימית של ישראל. בואו לשמוע איך זה קרה.

איפה היית בשבעה באוקטובר?

במקרה באותו זמן הייתי בתהליך של התנזרות מטלפון. החלפתי בכוונה למכשיר טרנטה ישן כדי שהאפליקציות יפסיקו לטרטר אותי ואני אוכל להתרכז - תנסו את זה פעם. ככה קרה שבשבעה באוקטובר לקח זמן עד שהחדשות האמיתיות הגיעו אלי. ברגע שזה קרה החלפתי מכשיר בחזרה והתחברתי לכל ערוצי הטלגרם הרלוונטיים כדי ללמוד כל מה שאפשר על המצב.

קודם כל ניסיתי לחשוב מה אני יכול לעשות כדי לעזור. היה צורך במנות דם ואני סוג דם O אז הלכתי לתרום. אחר כך עברתי לארוז תרומות וגם זה עשה לי הרבה טוב, להרגיש שאני עושה משהו מועיל.

ניסיתי גם למנף שם את כישוריי כקצין. תהיתי למה אנחנו הולכים לסופר וקונים דברים לתרומה במקום לקנות דברים בסיטונאות? הפעלתי קשרים עד שהגעתי לראש תחום בהתאחדות התעשיינים וניסינו ליצור מנגנון יותר בריא, ובסופו של דבר הבנו שלארגון "לתת" ולאגודה למען החייל כבר יש ערוץ ישיר וסיטונאי שכזה. שם הפעלתי את התכונה השנייה שחשובה לקצין, אחרי יוזמה - לדעת מתי אתה לא צריך לעשות דברים סתם בשביל האגו, אם מישהו אחר כבר עושה את זה. אז הפצתי לכמה שיותר אנשים את הערוצים הרלוונטיים ב"לתת" ובאגודה למען החייל, וחזרתי לארוז קופסאות.

ביום שישי ה13 לאוקטובר כבר גייסו אותי למילואים. פתאום אתה בפגישת מחזור עם כל האנשים שהשתחררו איתך ולפניך ועכשיו גם הם במילואים, יחד עם כל אלו שהיו צעירים בזמנך ועכשיו הם גדלו והגיעו למקומות שונים בפיקוד. כולם היו מאוד משימתיים ותמיד עשו את האקסטרה מייל כל הזמן, וכל המנהלות שמסביב התיישרו לטובת המלחמה, אז היה בזה הרבה מהדברים הטובים בצבא בלי כל הדברים המשביזים.

מה עשית בשירות, ואיך זה התחבר למה שעשית במילואים?

כשחיפשתי תפקיד בסדרת התפקידים, שאלתי בסוף כל הצגת תפקיד "מה אתם עושים אם לקצין צעיר יש רעיון טוב?" רוב המקומות מרחו אותי או אמרו לי להירגע. רק בצוות ל"א של חיל הים ענו לי: "לא מבטיחים שיהיו לך רעיונות טובים, אבל אם יהיו אז אתה תקבל את ההזדמנות שלך."

כך יצא שבסדיר הייתי בצוות טכניקות ל"א (לוחמה אלקטרונית) בחיל הים ורוב הזמן עסקתי בלוחמה נגד טילים. ל"א נגד טילים, למען ההבהרה, זה שימוש בגלי רדיו כדי לגרום לראשי ביות לא לעבוד. זה אולי נשמע כמו סייבר אבל תיאלצו להאמין לי שזה לא. בכל מקרה, לעולם ההגנה נגד טילים, בעיקר הימי, יש שני אספקטים תפיסתיים משמעותיים - דבר ראשון, הוא הגנתי ולא התקפי. כלומר, אם לא יורים עליך טיל, אין לך ממה להגן. דבר שני, הוא אסטרטגי יותר מטקטי - המשמעות של פגיעת טיל בספינה של חיל הים או כלי שיט אזרחי היא עצומה. במלחמת לבנון השנייה למשל, חיזבאללה ירו שני טילים ימיים בסה"כ. אחד פגע בסטי"ל ואחד פגע בספינת סחר, ומעשית זה שם את מדינת ישראל במצור ימי - כי אף ספינת סחר נוספת לא העזה להתקרב לכאן - ברמה שכמעט נגמר הדלק במדינת ישראל.

אז עבור כל סוג טיל אויב שאתה רק מודע אליו, אתה מציב איש צוות ל"א שדואג שיהיה לך מענה הגנתי מעולה עבורו. רוב השירות שלי, הייתי אחראי או על מחקר טיל אויב או על פיתוח מערכת ל"א שלנו.

רוב השירות? שמעתי שמועה שבסוף השירות עשית משהו קצת אחר.

כן, בשנה האחרונה באמת היה לי קצת אקשן - השתמשנו בכלים דומים, אבל עשינו משימה שונה לחלוטין. הצביעו לי על פלטפורמה ואמרו לי "תתחיל למפות את כל המשדרים והמקלטים שיש עליה ותבין איך לגרום לה לא לעבוד." - אני מעורפל כאן בכוונה כי אני לא יכול לדבר על מה זה היה בדיוק, בוא רק נגיד שזה היה דומה למשימות הקודמות שלי - בערך כמו שלצוד זברה דומה ללאלף פיל. אבל זה בדיוק הקסם של המקום שהגעתי אליו לשירות. ראינו צורך בטחוני, הייתה לנו הבנה טכנית מספיק טובה, אז עשינו את העבודה גם אם זה לא היה בהגדרת המשימה של הענף. 

איך בעצם פותח הפרויקט הזה?

המערכת הזו היא באמת עוף מוזר ביותר ממובן אחד. בדרך כלל את המערכות הפיזיות בחיל הים בונים בתעשייה עם ניהול ישיר של החיל, אבל הפעם הצלחנו לגבב כמה רכיבי RF, חיברנו אותם ללפטופ הישן שלי מהתואר הראשון, והתחלנו לשחק עם זה במסדרון של הענף. הרכבנו משדר ומקלט על המחשב כדי ליצור אבטיפוס מהיר, הבנו מה היכולות שלנו, ורק אחר כך הוצאנו את זה לתעשייה. כשהשתחררתי ב-2020, הכלי הזה עוד היה בתהליכי פיתוח, ושנה אחר כך כבר הביאו אותי למילואים לשימוש המבצעי הראשון של זה בדרישה ישירה של ראשי צה"ל. כנראה שהם היו מרוצים, כי קיבלנו על הפרוייקט וההפעלה את פרס הרמטכ"ל ופרס החדשנות של מפקד חיל הים.

נו, וכשבאת למילואים, השתמשתם בזה שוב?

האמת, בשלושת השבועות הראשונים של המילואים, אני פשוט הפשלתי שרוולים וביצעתי בדיקות מעבדה והתקנות שטח של כל מיני מערכות. בעקבות לקחים מתחילת המלחמה כל צה"ל בדק, השמיש ופרש כמות עצומה של אמצעי הגנה, ובמובן הזה חיל הים לא היה יוצא דופן. אז כל יום יצאנו למתקן בדיקות או לשטח עם מערכת אחרת, בדקנו שהכל עובד, פתרנו באגים, הברגנו ברגים והשחלנו אזיקונים. האמת שזה היה כיף לא נורמלי וממש מרפא נפשית - לעבוד עם האנשים שאתה אוהב, על משימות ברורות, שהתרומה שלהן לבטחון מובהק ומיידי. זה עשה לי הרבה טוב.

מה שכן, רחרחתי לגבי המערכת האהובה שלי, כי הייתה לי תחושה שנצטרך אותה בהמשך. ובאמת גיליתי שצה"ל כמנהגו נוהג, ומי שהוכשר להפעיל את המערכת החליף תפקיד חצי שנה קודם לכן, לא הוכשר דור המשך, והמערכת בכלל לא כשירה טכנית. התחלתי לדחוף לכמה שדרוגים מהירים שיחזירו אותה לעבוד אפילו יותר טוב מקודם, אבל בלי הצלחה משמעותית.

אז מתי הבינו את הרלוונטיות של המערכת שלך למלחמה הזו?

אחרי 3 שבועות של מילואים בערך דברים התחילו להירגע ולהתייצב מבחינת הענף שלי. ביקשתי להשתחרר מהמילואים כדי לחזור לעבוד על התזה, ואחרי חודש התייצבתי שוב כדי להשמיש את המערכת הזו יחד עם עוד קצין מוכשר שעבד איתי על המערכת מההתחלה.

בשלב מסוים, בזמן שאנחנו עושים "חזרות מבצעיות" על הפעלה של המערכת, מישהו הציע רעיון מאוד יצירתי לשימוש במערכת במקום שונה מהרגיל, בלי לפרט יותר מדי. התחלנו לבדוק את הרעיון במסגרת מה שהייתי חשוף אליו, אבל  לא ידעתי בדיוק מה התכנית.

מפה לשם אני מקבל טלפון באמצע הלילה מהמפקדת שלי, שמתריאה לי שמפקד השייטת עומד להתקשר, והוא הולך לומר לי שהוא רוצה שאצטרף להפלגה של שבוע לפחות, להפעיל את המערכת במתאר חדש ולצורך שונה לחלוטין ממה שהיה עד היום. מבחינת המחקר שלי, הייתי בשלב מאוד קריטי שבו אם לא אמהר לסיים את הניסוי שלי ולפרסם תוצאות, מישהו עלול לפרסם במקומי, וזה לא מקום טוב להיות בו. וחוץ מזה, להיעלם עכשיו להפלגה של שבוע? מה זה, סרט של טום קרוז?

לזכותה של המפקדת שלי (שגם היא בוגרת התוכנית) יאמר שהיא הייתה סבלנית ואמרה לי "תשמע, הבחירה בידך ואף אחד לא הולך להכריח אותך. תתחיל בלשמוע מה יש לו להגיד ותחליט בעצמך."

אז באמת הקשבתי לו, דיברתי על זה קצת עם השותף שלי בדירה ו… רציני? יש לי חברים שנמצאים בעזה, אז אני אגיד שלא מתאים לי להיעלם לשבוע בשביל הפעלה של מערכת מבצעית, אחרי שמפקד השייטת התקשר אליי פרסונלית באמצע הלילה? אני לא חושב שיש פסגותניק אמיתי שיסרב לכזה דבר.

אז אני מבין ככה בין השורות שיצאת להפלגה.

כן, ככה מצאתי את עצמי על סטי"ל עם מפקד השייטת כחלק של פמליה של קצינים שהצטרפו למשימה הזו. פינו לנו חדר בספינה שאף אחד אחר לא נכנס אליו. האנשים היחידים בכל הספינה שידעו מה מטרת ההפלגה זה קצין האלקטרוניקה, מפקד הסטי"ל ואנחנו - שתבינו את רמת השושו. מה שכן, עם כל הסודיות הצלחתי איכשהו לצלם תמונת מזכרת שאני מאוד גאה בה.

נתנו לך לצלם שם? נשמע כמו עבירת ב"מ, לא?

בגדול, כן. סט"יל זה מתקן מסווג, ואסור להשתמש בפלאפון ולצלם תמונות. זה נחשב בסיס סודי קטן וצף. הפתרון הוא שלכולם שם יש MP3 ומצלמות פולארואיד. אז צולמה תמונה שלי קורא ספר פיסיקה על שולחן מתקפל על מנחת המסקים של הסטי"ל, במקום שאני ממש לא אמור להיות בו.

התמונה נדפקה בחשיפה לצערי, אז למעשה יש לי דף פולורואיד לבן לחלוטין עם סיפור נחמד מאחוריו. פשוט תליתי אותו על הקיר ליד חולצה שלי שבטעות שרפתי בה חור עם הלייזר במעבדה שלי… סליחה, סטיתי מהנושא.

קצת קשה לי להבין מה כל כך מלהיב במערכת הזו.

ברור שזה קשה, אני לא יכול לספר לך כמעט שום דבר!

אבל תחשוב על זה ככה, המערכת שאנחנו בנינו היא מערכת ל"א התקפית, אתה משתמש בה באופן יזום מתי שאתה רוצה. המשמעות האסטרטגית שלה היא לא בהכרח באותו הגובה בכל פעולה שלה, אבל יכלו להשתמש בה המון ואתה יכול לתאר לעצמך שזה צובר ערך לאורך זמן.

מה שהיה חדש בסיפור הזה, זה שהגורמים המבצעיים מצאו למערכת הזו שימוש שמעולם לא עלה על דעתי - לא בדיוק מלחמתי וגם לא מב"מי. 

זה לקח מאוד חשוב שלקחתי איתי הלאה - עד כמה טוב אתה מזהה את המגרש ומצליח לקחת את היוזמה אלייך בפיתוח של מערכת. זו הפעם הראשונה שהייתה לי משימה (נוצר אתגר בטחוני חדש) ובמקום ליצור יכולת הגנתית באזור הנוחות שלנו, הסתכלנו עליה מכל הכיוונים בראש פתוח ומצאנו יכולת התקפית שמביאה את ה80:20, אבל מביאה אותו פעם אחר פעם מתי שאתה רוצה. בכך שהייתי חלק מהפרויקט הזה נתתי ערך מבצעי שאף אחד אחר לא יכל לתת וקשור באופן ייחודי למה שעשיתי בשירות, אבל מרחיב אותו מעבר לכל מה שדמיינתי בכלל. מה עוד אפשר לבקש?

סיפרת שעזבת את המילואים לפני שביקשו את העזרה שלך עם המערכת, וגם שהיה מאוד קשה לך לצאת להפלגה. מה בדיוק הסיפור שם?

בתחילת הלחימה, המנחה שלי אסף את כל המסטרנטים והדוקטורנטים במעבדה שלו והזכיר לכולנו שבשורה התחתונה לעולם איכפת מתוצאות. זה נכון שיש מלחמה ושיש מפגינים אנטישמים וגם מדינות תומכות והמון בלאגן. אבל חלק מהסיבה שאנחנו אומת ההיי טק היא שאנחנו נותנים עבודה גם בזמן מלחמה.

ראיתי פעם דוקומנטרי על ההקמה של מפעל אינטל בארץ - כשבנו אותו, למשקיעים רעדו הידיים מרוב לחץ. ליצור תשתית פיזית בישראל?! אתם משוגעים?! מה יקרה כשיפציצו את זה וכל ההשקעה תרד לטמיון?! ואז הגיעה מלחמת לבנון השנייה. ברגע האמת, בין מטחי הרקטות והאזעקות, עובדי המפעל עבדו ולא פספסו אפילו דדליין אחד. ההצלחה הזאת התנאים בלתי אפשריים שידרה מסר עולמי שההייטק הישראלי חזק ויציב, לא משנה מה. וכמו שזה נכון להייטק, זה נכון גם לעולם המחקר.

אז גם אותי המלחמה תפסה במקום שבו יכולתי לחזור מההפלגה הזו אחרי שבועיים ולגלות שמישהו פרסם ראשון את המחקר שעבדתי עליו שנתיים. יכול להיות שהייתי משיג אותם אחר כך ויכול להיות שלא, אבל מי שמפרסם ראשון הוא זה שנזכר בהיסטוריה. כמה אנשים זוכרים מי היה האדם השני על הירח?

ואז כן, למרות שזה אולי נשמע שיש פה הרבה חשיבות עצמית, יש לזה גם משמעות למדינה - כי צריך להראות לאוניברסיטאות שותפות שהמחקר בארץ ממשיך להתקדם. גם אם לחוקרים השותפים בחו"ל יש את כל הסימפתיה שבעולם, גם הם עדיין חלק מהמירוץ האקדמי והם לא יעצרו כדי להחזיק לישראלים את היד.

אז תמיד הייתי צריך לפזול חזרה אל המירוץ הזה, ובגלל זה גם ביקשתי להפסיק את המילואים אחרי שירדנו מרבאק של 300% משרה למשהו יותר סביר.

ובכל זאת, אחרי כל זה, חזרת למילואים.

כן, בסופו של דבר הגיע משהו עם תרומה סופר משמעותית לבטחון המדינה, והיחידים שיכולים לעשות אותו זה אני ועוד קצין אחד עם שלושה ילדים, שהוא בטוח לא יכול להיעלם לשבועיים הפלגה. בסופו של דבר, אם מפקד השייטת חושב שזה מספיק חשוב כדי לצלצל אלייך אישית, כנראה שזה מספיק חשוב כדי שתזיז את התחת שלך.

זו באמת הייתה שאלה כי לא חייבו אותי לבוא, אבל זו לא שאלה ברמה הערכית, כי ברור שההתלבטות תיגמר בזה שתתיישר לטובת המדינה. ושוב - אני לא מאמין שיש מישהו בתוכנית פסגות שהיה עושה אחרת.

ומה שלום המחקר שלך?

למזלי אף אחד לא פרסם את המחקר שלי בזמן שהייתי בלב ים, אז נתתי את הכל ואני בחזרה במירוץ האקדמי, ואני מאמין שזה חלק מהכוח של ישראל - אנחנו אף פעם לא נעצור. ומי שעוקב אחרי החברים שלו מפסגות במחזורים השונים יודע שהוא לא לבד - בראש כל מירוץ כזה, בכל תחום, תמצא בוגר של התכנית.