top of page

הדס בן איסטי תמפה את המוח שלכם!


אחרי שהתעסקה בסייבר עוד לפני שזה היה מגניב, סיימה את הדוקטורט בטכניון ומצאה בית חם בקיבוץ, הדס שאלה את עצמה...

פוסט דוק בחו"ל? עכשיו? איך אפשר לעשות דבר כזה?

אז אמנם לעקור את המשפחה לתקופה זה לא פשוט, אבל גם לא משהו שיעצור בוגרת פסגות עם תחום מסקרן לחקור! הצטרפו להדס במסע למפות ולהבין את הפעולה של המוח, לא כאוסף מצטבר של אותות עם תפקיד קטן, אלא כרשת עצומה שהזרימה בה משתנה במיקום ובעוצמה בכל רגע נתון.


אני מבטיח שאחרי הכתבה הזו תרצו לבקר במעבדה שלה לקפה - ואולי תואר אחד או שניים.




ועוד מילת הקדמה. את הדס הכרנו במקרה דרך השאלון שהפצנו על החוויות שלכם בתואר השני. כמאמר הפשוטע "חייתה בינינו כמו צמח בר". תגידו לי, זה נשמע לכם רציני?! יש כאן אסופה עצומה של בוגרים ובוגרות מרתקים שמכירים זה את זה, ואנחנו צריכים לשמוע על מה שאתם עושים ככה במקרה? תיכנסו דחוף לטופס ותפרגנו לחברים והחברות המגניבים שלכם!

תודה. 

עכשיו לראיון.



אז הדס, בתור בוגרת מחזור א' של התוכנית, איך שמעת לראשונה על פסגות?

האמת היא שלא נרשמתי בכלל לעתודה ולא רציתי להיות עתודאית כי שמעתי שעתודאים לא בוחרים את השיבוץ שלהם. התמיינתי לכל מיני מקומות אחרים ובין ההכשרות הצבאיות הכנסתי גם את תוכנית פסגות.

למעשה הייתי כל כך לא בראש לעתודה, שלא נרשמתי בכלל לטכניון ומזל ששבוע לפני תחילת הסמסטר קצינת המנהלת של פסגות התקשרה אלי בלחץ להסביר לי שאני חייבת להרשם במיידי.



אני מוכרח להודות שלא ציפיתי לזה. איך נראה המסלול שלך אחרי שהגעת לטכניון?

בתואר הכרתי את נגה זיבר (אתם חייבים לעשות ספוטלייט גם עליה) וגם את אייל בן איסטי, בעלי.

במהלך הלימודים הבנתי שעיבוד אותות מאוד מעניין אותי. 

בתואר הראשון התעמקתי בעיבוד אותות, אלקטרופואטיקה (בשביל הגיוון) וקוונטים - בהזדמנות זו אני נותנת שירות לציבור, אל תקחו קוונטים 3.

יש נושאים שנועדו שיבינו אותם, וקורסים שאפשר לעבור אותם. קוונטים 3 הוא לא אחד מהם. רק היה חשוב לי להדגיש את זה.

אפשר לחזור לסיפור עכשיו.


החלטתי שאני רוצה רק מודיעין, אז נתתי לאביתר (ראש התוכנית בזמנו) רק אופציה אחת - 8200 - ושיסתדר. אייל הלך ל81. כך ששנינו יכולנו לגור בקלות במרכז.

נגה התקבלה לתפקיד מחקרי ב8200 ואני לתפקיד הנדסי בעיבוד אותות.

השירות הצבאי זה מקום כזה שזורקים אותך למים ואת צריכה לשחות. כמה שזה שחוק זה ממש ככה, וזה עובד להם - זה מלמד אותך הרבה על להשיג את הידע שאת צריכה כדי להשלים את המשימה, בין אם זה ממאמרים, מאנשים או מניסוי וטעיה. אני זוכרת את עצמי רצה במסדרונות עם מכשירי מדידה ורודפת אחרי האדם שידע ללמד אותי מיומנות טכנית כזו או אחרת כדי לדגום אות כלשהוא. שלא לדבר על החוויה הסוריאליסטית של לנסוע לסוף העולם עם טכנאי/ת ולהישאר לישון שם כדי להתקין מערכת חדשה.


אני לא חושבת שהרבה אנשים מזכירים את זה, אבל האנשים שלמדתי מהם המון הם מה שנקרא "ילדי PC" (גאמאיסטים). אלה שבאים עם הידע בתכנות כבר מהבית. החונך שלי היה בחור כזה - בן 21 שהגיע עם הידע הפרקטי ועם מוח חריף - ולמדתי ממנו יותר על תכנות מאשר כל הקורסים שלקחתי בטכניון. 

בהמשך השירות הפכתי לר"צ וגם בתיק"ן (תקשורת נתונים, מה שהיום קוראים סייבר) שם למדתי הרבה מאוד. הייתי שואלת את הרמ"ד שלי "איך תמיד הכל מצליח לך?" והתשובה שלו הייתה "שמעי, אני פשוט עושה ג'אגלינג ומקווה שהכל יסתדר". כלומר כולם בסוף עושים את הכי טוב שלהם ואחר כך מציגים רק את מה שהצליח, וזה בסדר. אי אפשר באמת להצליח בהכל.


לקראת השחרור נולדה הבת הבכורה שלנו טליה, ועברנו לחיפה כדי שאתחיל את לימודי התזה. 

בתואר שני כשתרגלתי בטכניון, פסגותניקים היו באים לשאול אותי לאיזה תפקיד כדאי ללכת בצבא, ותמיד הייתי אומרת שמה שיקבע את האושר והגורל שלכם זה דברים שאי אפשר לדמיין בכלל - מי יישב לידכם, איך יהיה המפקד, כמה קומות תצטרכו לטפס וכיוב'.



אז אתם עברתם לחיפה והתחלת את התזה תוך כדי חופשת הלידה?

תקשיב לי טוב.

אין דבר כזה תוך כדי חופשת לידה, כי זו לא חופשה. זו תקופה אינטנסיבית ותובענית, עם תינוק שתלוי בך ב-100%, ולעיתים קרובות את מרגישה לבד בסיפור הזה כי את היחידה שכל הזמן איתה ומבינה הכי טוב מה צריך לעשות. כל לידה מאיטה קצת את הקריירה שלך, וזה בסדר כי זה שלב משמעותי בחיים וזה סופר חשוב להכיר בזה כדי לקחת את הזמן עם התינוק החדש, להתאושש ולהתארגן כמשפחה. אנשים צריכים להבין את זה.


אז אחרי חופשת הלידה התחלתי את המחקר לתזה שלי תחת פרופסור דוד מלאך, אחר כך דוקטורט, נולדו לנו עוד שני ילדים. עברנו לקיבוץ כפר החורש וכשסיימתי את הדוקטורט כבר היינו מאוד מבוססים חברתית וקהילתית בקיבוץ. ואז… זה הרגיש לי תלוש לעשות פוסט-דוק בחו"ל בשלב הזה. ככה לעקור את כולם מהבית? בשביל מה?


שים לב למשהו - במדעי המוח 75% מהדוקטורנטיות בעולם הן נשים, אבל האחוזים שלהן כחברות הסגל הוא רק 15%. כלומר יש כאן איזשהו מחסום שאנחנו מגיעות לשלב הזה ומהססות. יש הרבה מחשבות מעכבות במקום הזה. אני יכולה להרחיב רק על הסיפור האישי שלי, אבל עצם היציאה לפוסט-דוק נראתה בהתחלה לא קשורה ומטלטלת ופשוט בלתי אפשרית.


מ75% ל15% זו צניחה מאוד רצינית!

מעבר לקשיים האישיים שאנחנו צריכות להתגבר עליהם עם עצמנו, אני חושבת שעם כל ההתקדמות שבאמת יש מסביב, קשה לנו לשים לב למקומות שבהם עדיין יש פער מאוד גדול. בוא, אני אספר לך סיפור.כשאני התראיינתי למשרת חברת סגל היה לי טרום-ראיון באחד המקומות. רצו לראות במי מדובר לפני שאני מגישה את ההצעה המלאה..

באתי, נתתי את המצגת שלי, קיבלתי הרבה פידבק חיובי ועמדתי לארוז את הדברים וללכת. תוך כדי שאני אורזת המראיין המשיך לדבר "זה באמת היה ממש מרשים. בטוח אם לא תתקבלי כאן אז תתקבלי במקום אחר… ואם לא שם אז בתעשייה… ואם לא, מקסימום תשבי עם הילדים בבית."

נראה לך שלדוקטור גבר היו זורקים בכלל משהו על לשבת עם הילדים בבית?! וזה היה לפני שנתיים! לא תגידו סיפור מימי הפלמ"ח!


אני עדיין מגיעה לכנסים מדעיים ורואה אישה אחת פה, ואחת שם, כמו מודל עוגת הצימוקים. באמת שאין לזה שום סיבה, וזה מבאס אותי מאוד שעבר כל כך הרבה זמן וברמות הגבוהות עדיין שום דבר לא השתנה. כשהתגייסנו, נגה ואני היינו שתי המהנדסות היחידות מתוך כל הבניין הטכני ב8200. היום המצב יותר טוב, אבל אני עדיין לא רואה מספיק סטודנטיות בפקולטה להנדסת חשמל.

בגלל זה היה חשוב לי לעשות את הספוטלייט הזה - כי כשנערות צעירות רואות מישהי בתפקיד מסויים הן יכולות להזדהות ולדמיין את עצמן שם ואז לצאת לדרך.


מה שעזר לפרוץ את המחסום האישי הזה אצלי, היה שבן הזוג שלי, אייל, שכנע אותי לצאת לרילוקיישן (סתם בשביל החוויה) - ואחרי שהשתכנעתי אז התבקש לעשות את הפוסט-דוק בחו"ל.



ואחרי שקיבלת את ההחלטה לעשות את הפוסט-דוק, מה הדבר הבא שקורה?

אם נחזור טיפה אחורה בזמן, ממש לפני שסיימתי את הדוקטורט בטכניון אחד החברה שלמדתי איתו קיבל משרה במשרד לידיֵ.

המעבדה שלו עשתה אנליזות מבוססות דאטא על אותות שמגיעים מהמוח. הוא בא אלי יום אחד ואמר "תשמעי, אני צריך מישהי hands on שתעשה את המחקר הזה. בסוף סיגנל זה סיגנל." ממש לא היה לי רקע בביולוגיה, בחיים לא למדתי על נוירון ועשיתי בקושי קורס אחד בML. בכל זאת הלכתי על זה וככה התחלתי את הפוסט דוקטורט במעבדה הזו במשך 3 שנים ועבדתי על סיגנלים של המוח.

מאוחר יותר, כשהסכמנו על הרילוקיישן, חיפשתי מקום לעשות דוקטורט בחוף המזרחי, והתקבלתי לאוניברסיטת ייל בקונטיקט. נסענו לשם עם הילדים.


את לומדת הרבה מלעבוד כתף אל כתף עם הנסיינים, לדבר איתם יום יום על קפה ובהפסקות צהרים. מצד אחד את מקבלת הרבה תובנות על למה האותות נראים כמו שהם נראים, ומצד שני מגלים המון מקומות שאפשר להפוך את האנליזה הקיימת לאופטימלית, כמו למשל לא לבצע עיבוד לסריקה פיקסל פיקסל אלא לנצל מידע מרחבי (סיפור אמיתי).

בעולם הנוירוסיינס עד לפני 15 שנה בערך היו מודדים נוירון אחד בפעם. היו ממש מציירים אותו וסופרים מתי וכמה הוא יורה. (כן, גם לדעתי זה הזוי).

רק בעשר השנים האחרונות התחילו למדוד מאות ואלפי נוירונים, וגם את כל המוח. אי אפשר להסתכל ככה על נוירון-נוירון, חייבים לראות את התמונה הגדולה ואת היכולות שלהם כשהם מנגנים ביחד.

אז את לוקחת את הפרקטיקה הזו, שהיא הזויה בעינייך, למעבדה חישובית ומנסה לפתח נוסחאות למודלים רב מימדיים. אחר כך מממשים את זה במטלאב או פייתון, וזה משהו שמשפיע על כל התוצאות שמגיעות מאותו הרגע והלאה.


שם הבנתי את המקום שלי, כי כשאת צריכה להגיש את עצמך למשרות (ויש רק 3-4 משרות בנוירוסיינס בשנה בארץ), את חייבת לדעת מה את מביאה לשולחן ומה החוזקות שלך. באקדמיה יש המון דחיות ותיקונים, בעיקר אם את מכוונת גבוה, אז זה קשה לעשות את המעבר הזה למקום הגאה והמבוסס שיודע למכור את עצמו.


אז מה שמעניין אותי זה מערכות דינמיות רב מימדיות ורשתיות - בקיצור, המוח!

הכוח שלי בתחום הזה, זה היכולת שלי מצד אחד לדבר עם המהנדסים על מערכות דינמיות, בעיות אופטימיזציה ומרחבים רימניים, ומצד שני לתקשר עם הנסיין ולהבין ממנו מה ההיפותזה הביולוגית, והאם הוא הניח את המצלמה בצורה שמשפיעה על האות או מגבירה את יחס האות לרעש.



ומאז קיבלת את המשרה בטכניון, ועכשיו יש לך מעבדה משלך. מה את והצוות שלך חוקרים?

שאלות שמעניינות אותנו הן למשל למידה - איך זה קורה? האם המוח פשוט עובד יותר חזק? ובכן - לא. האם סך כל הקורלציות גדל במוח? גם לא! אז מה קורה שם בעצם?

האם המוח של כמעט מומחה הוא דומה ממש למומחה ושונה ממש ממוח של חובבן? איך מודדים דומה ושונה?

איך מגדירים בכלל מוח מבחינת מודל מתמטי?! אם הקורלציות של הנוירונים משתנות כל הזמן, איך ממדלים את הסיגנל בתוך הרשת בכלל?

כלומר אנחנו מאמנים חיה במשימה מסויימת והיא משתפרת לאורך זמן, אבל מה השינוי החשוב במוח שגרם לזה?


זה חשוב שנדע איך תהליך למידה קורה כדי שנבין מה הבעיה כשלמידה לא קורית - כשיש מחלות גנטיות או פציעות, מצבים שאנשים מגיעים אליהם שמונעים מהם ללמוד או לשמר את המיומנויות שהיו להם.

זה נוגע למחלות כמו אלצהיימר ופרקינסון שכולנו מכירים - לפני שנוכל לטפל במצבים שאינם בסדר אנחנו צריכים להבין בכלל איך מתנהג ה"כן בסדר".

אני לא עושה ניסויים, אני עושה דאטא סיינס, ובמעבדה שלנו יש תחנות עבודה, מסכים וחלון לים(!).

הנסיינים הם חלק ממעבדות אחרות, שאני משתפת איתן פעולה. הנסיינים באותן מעבדות הם אלה שעושים את הניסויים ומתפעלים את האופרציה הרטובה. הם צריכים להבין בפיזיקה, אופטיקה, כימיה, ביולוגיה ובמיומנות של הניסויים עצמם. ובנוסף לזה הם עושים חלק מהאנליזות בעצמם. אבל הם לא מקבלים הכשרה וגם אין להם זמן לחקור ולחפש מאמרים ומודלים מורכבים שהם ה-state of the art בשביל להסביר את הדגימות שלהם, כשהמודלים הפשוטים לא מצליחים (מה שקורה הרבה פעמים).



אפשר דוגמה פשוטה שתוריד את זה לקרקע?

בשמחה. המוח הוא רשת גדולה של נוירונים (תאי עצב) שמדברים זה עם זה באותות חשמליים. אנחנו יכולים למדל את הקישוריות במוח בחלון זמנים קצר נתון כמטריצה גדולה, שמתארת את עוצמת החיבור הנוירוני באותו הרגע. עבור זה, אמרנו שהיינו רוצים למדוד מרחק בין עוצמות החיבור כלומר בין המטריצות בחלונות שונים - אז נמדוד מרחק אוקלידי, נכון?

לא נכון! בגלל שהמטריצות הללו סימטריות, הן לא יכולות להימצא בכל מקום במרחב, אלא רק על יריעה חרוטית רב-מימדית. ומדידת מרחק על פני היריעה היא מאוד שונה ממדידה אוקלידית. זו תובנה שנסיינים מפספסים בקלות, כי זה פחות העולם שלהם.



זה היתרון שלנו. להבין את המשמעות של המטריצות שמתארות את הקישוריות בזמנים שונים, איך למדוד נכון את המרחקים ביניהן ואיך מסתכלים עליהן לאורך זמן (דקות, שעות, ושבועות).

גודל המדגם בניסוי הוא קטן, ומימדי הבעיה הם עצומים, אז חלק מהכיף זה לזקק מסקנה שהיא תקפה מדעית.


זמן מה לפני הכתבה הזו, התפרסמה העבודה שלי (מהפוסט) שמציגה בדיוק את זה. הצגנו שיטה חדשה למדוד את  האופן שבו הקישוריות במוח משתנה בזמן. כמעט כל העבודות שעוסקות בקשר בין הדינימיקה של המוח להתנהגות עוסקות בפעילות של המוח באיזורים שונים. אמירות כמו "האזור הספציפי הזה אחראי על זיכרון" או "האזור הזה אחראי על ראייה" ודאי ישמעו לכם מוכרות בהקשר זה.

אנחנו הראנו, לראשונה, ששהעוצמה והמיקום שבה הנוירונים פועלים ברגע נתון לא מסבירים לנו את הסיפור השלם של מה קורה במוח, וכדי להבין לעומק צריך להסתכל גם על הקישוריות ועל איך שהיא משתנה בזמן.

במאמר השתמשנו בשיטת אנליזה חדשנית שהיא לגמרי data driven - כלומר לא מתבססת על הנחות יסוד אנטומיות אלא על הפעילות הפונקציונלית של המוח, על גאומטריה רימנית ועל תורת הגרפים. השינוי התפיסתי והשיטתי הזה איפשר לנו לבנות מודל לחיזוי ההתנהגות של החיה על בסיס הקישוריות. גילינו שמרבית הדינמיקה של הקישוריות בין כל איזורי המוח מתבססת על הקישוריות בין שתי תת רשתות. תת הרשתות האלה מייצגות שני איזורים שהמיקום המרחבי שלהם במוח סותר את החלוקה האנטומית המקובלת. בתמונה משמאל רואים את החלוקה האנטומית (בשחור) ואת התוצרים של המודל הפונקציונלי שלנו בצבעים שלא מתיישבים עם האנטומיה. מצד ימין רואים סקיצה של החלוקה שגילינו - החלק העליון השמאלי (אדום) שאנטומית משוייך לפקוד מוטורי וסנסורי והחלק התחתון (כחול) שמשוייך לתפקוד ויזואלי. 




אז תני לי להבין רגע. זה אומר שהחלוקה היפה של המוח לאזורים עם אחריות מוגדרת היא... מה? פשוט לא נכונה?

החלוקות האלה נוצרו מתוך ידע אנטומי וניסויים ששואלים "איזה אזור פועל במוח כשהנסיין עושה X?" למשל כאשר מציגים תמונה כלשהי לנבדק ובודקים איזה איזור פעיל אז רואים הגברה של פעילות באיזור מסויים שאותו מזהים כאיזור הויזואלי.  בצורה הזו אפשר לקבל גבולות מוגדרים לפי המפה שמצויירת בשחור. אבל מתי אתה באמת עושה רק X? רק זוכר לטווח קצר? רק מרגיש על העור? רק רואה? (אוקי, אולי זו כן פעולה שקורית לבד מול הטלוויזיה בסוף היום).בעולם האמיתי, אנחנו מגיבים לגירויים חושיים, מעבדים את המידע, מתכננים את הפעולה ומבצעים אותה והכל נעשה בו זמנית. כדי לתפוס כדור באוויר אתה צריך גם לראות אותו, גם לחשב את המסלול שלו וגם לזוז. אולי עם התפיסה הזו ישמע לך יותר הגיוני שפעולה לא תהיה מוגבלת לאזור אחד בלבד.ומעבר לזה, אולי החלוקה באמת לא מדויקת אלא תלויית המצב הרגעי שהוא פונקציה של הפעילות באותו הזמן. בעתיד במקום לצייר את "המפה של המוח" עם קווי גבול שחורים  נרצה לדבר על מפות ממושקלות שנראות כמו  שכבות של צבע שחופפות זו את זו. ימים יגידו.

בינתיים הנה קישור למאמר. אתם מוזמנים לקרוא אותו ולהצטרף אלינו כדי לחקור את המפה האמיתית של המוח.



ומה קורה איתך כיום?

קיבלתי את המשרה במרץ האחרון, ואני מחפשת אנשים לנבחרת שלי! סטודנטים לרפואה הם לרוב לא הקהל שלי כי לרובם אין רקע מתמטי או הנדסי מתאים. הסטודנטים שלי הם לרוב מהנדסים, פיזיקאים ומתמטיקאים.  הדוקטורט אצלי לא יהיה ברפואה קלאסית, אלא ב-data science for neuroscience.

אני מחפשת חבר'ה שבאמת אוהבים להתעסק עם דאטא. למשל אם תיתן לי חודש חופש, אני פשוט אמצא לעצמי דאטא חדש להתעמק בו. אז אנשים שאוהבים לנסח את הבעיה, לפרמל אותה מתמטית, להמיר אותה לקוד וחוזר חלילה - כי יש הרבה מאוד איטרציות עד שאנחנו מתכנסים לתוצאה - הם קהל היעד כאן.

יש לי שלושה סטודנטים נפלאים למאסטר ועכשיו אני מחפשת את החברה שיגיעו לטווח יותר ארוך (דוקטורט). כל השלושה מגוייסים למילואים מתחילת המלחמה ואני מאחלת להם ולכל כוחות הביטחון שישלימו את המשימה ויחזרו בשלום במהרה.



אילו לקחים נשארו איתך מתקופתך בפסגות?

אני זוכרת שהיה טקס חתימה לפסגות (טקס!). הביאו לשם כל מיני אנשים בכירים מהצבא, וכולנו בני 17 שבקושי מבינים משהו מהחיים שלהם. כולם שם אמרו שוב ושוב "אתם חוד החנית" - למה אתם אומרים את זה?! על סמך מה?! כל מה שעשינו עד עכשיו היה לקבל ציון יותר גבוה בפסיכומטרי! אנחנו בקושי ידית של חנית בשלב הזה!


היום בפרספקטיבה, אני מבינה שהם לא נתנו לנו קרדיט מראש. הם יצרו ציפייה. הסאבטקסט האמיתי היה "חבר'ה, בחרנו אתכם בפינצטה, ועכשיו תורכם לתת עבודה". מבחינת השירות הצבאי, אני מרגישה שנתתי את התרומה שלי ונתתי אותה מכל הלב. אני לא מתחרטת על אף רגע בסיפור הזה. פגשתי קשת שלמה של אנשים ולמדתי קשת שלמה של כישורים. היכולת שלי היום לחלק את הקוד שלי ל5000- ג'ובים שרצים במקביל בקלסטר הטכניוני, או בייל, או בכל מערכת אחרת זאת מיומנות שלא מלמדים במהלך התואר. בתכל'ס גם לא בדיוק בצבא. אבל זו מיומנות שהעיסוק בצבא הוביל אותי להיות מסוגלת לה ולכל אתגר אחר שאני נתקלת בו.

יש אנשים שרואים מערכת מורכבת ומתחילים לשקשק. כשאתה רגיל שזורקים אותך למים ואתה צריך לשחות, תחושת המסוגלות הזו נשארת איתך.



איך את מאזנת את העבודה במעבדה והחיים האישיים?

שאלה מצוינת. כשהילדים היו קטנים הדוקטורט לקח שנתיים יותר מ"שהיה אמור" כי זה האיזון שאני בחרתי לי והתאים לי.


אם אני ממש מתעקשת להתחרט על משהו, זה על זה שלא יצאתי לפוסט בחו"ל בשלב קצת יותר מוקדם.


כיום המצב יותר גמיש, כי כשהילדים גדולים ועצמאיים יותר, זה נהיה יותר אפשרי להישאר עד מאוחר. לדעתי אם שני בני זוג מצליחים להתארגן כל אחד על יומיים ארוכים בשבוע זה ממש איזון טוב.



ומה המסר שלך לדורות הבאים?

מבחוץ זה נראה ששיניתי תחום הרבה פעמים, כי עברתי בין עיבוד אותות לסייבר, למדעי המוח - אבל הליבה נשארה אותו דבר. הדאטא.


יש לנו הרבה בחירות שאנחנו עושים בחיים, וחשוב לבחור טוב, אבל גם ככה הבחירות בפסגות הן טובות. לא משנה בסוף מה התפקיד.

יש משימה שצריכים לעשות, וכשאתה בא כעתודאי, אתה נכנס לשירות צבאי - גם אם זו משימה שלא בא לך עליה - גם עם משימות כאלה בסופו של דבר מקבלים סט כישורים שמשמשים אותך אחר כך בחיים. אפילו אם המיומנות היא להיות סבלני ולטחון את המשימה עד הסוף. בסופו של דבר זה השירות הצבאי שלנו וזו הדרך שלנו לתרום למדינה.



יש לך פודקאסט/בלוג/מקום שבו עוקבים אחרייך?

מי שרוצה לשמוע עוד מוזמן לבקר באתר שלי או לשלוח לי אימייל ולבוא לבקר במעבדה. כאמור, יש לנו נוף לים.



170 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page