top of page
  • תמונת הסופר/תlior samuel

לצלוח את זה כמו מאסטר

עודכן: 29 בספט׳ 2023

אפשר לשתף איתכם משהו אישי? בינינו? כשהתחלתי את התואר השני שלי, לא באמת הייתה לי סיבה. שכנעו אותי שזה טוב שיהיה לי, ושזה שווה להתחיל ישר בסוף התואר הראשון כשהפרופסורים עדיין מכירים אותי, ושאני אקבל רה-דירוג מהיר יותר בקבע. ואלה באמת היו חלומות יפים.

המציאות לעומת זאת, הייתה שהייתי יוצא פעם בשבוע מפלמחים וסובל דרך הפקקים כדי לפגוש את המנחה שלי בהרצליה (בדרך כבר נמס לי המוח), היינו יושבים ביחד ומדברים על ההתקדמות שהיתה לי (בעיקר לא היתה לי), הייתי יוצא בתחושה שאני יודע מה לעשות עכשיו וסובל את הפקקים בדרך חזרה הביתה (בדרך שוב נמס לי המוח), ואז בוהה במחשב במבט ריק למשך שארית היום ושארית הסופ"ש.

אותי אישית זה הביא למקומות מאוד לא טובים. הרגשתי שאני מאכזב את עצמי, את המנחה ואת המשפחה שלי בזה שאני לא מתקדם מצד אחד, ומצד שני שאני לא באמת מבין או מתחבר לנושא המחקר, אז אין לי לא מוטיבציה אמתית לעבוד ולא חזון לנווט אליו. בסוף תוך כדי ההתמודדות עם הדיכאון הזה הצלחתי לחרוק בשיניים ולסיים את התזה במהלך הקבע, ובדיעבד זה צריך היה להרגיש כמו הישג - אבל האמת היא שהיה לי טעם של אפר בפה ורציתי רק לשים את זה מאחורי. ואני לא היחיד. עם הזמן למדתי שעוד הרבה חברים שלי אכלו מרורים שונים ומשונים בדרכם אל התואר הזה.


וזה לא צריך להיות ככה. אם בצבא יש לנו תו"לים כדי לנווט בסיטואציות מאתגרות, ובאזרחות יש best practices שעוזרים לנו להתקדם ביעילות, אין שום סיבה שלא יהיו לנו כלים מחשבתיים ומוטיבציוניים כדי לעבור את התואר השני. ולא סתם לעבור! כי בוגרת או בוגר של תוכנית מצויינות לא אמורים להיאבק על זה בשיניים לבדם. הם אמורים להיות מצויידים בתובנות של למעלה מ 25 מחזורים קודמים להם ולהעיף את המחקר הזה באוויר. הם אמורים לצלוח את זה כמו מאסטרים 😎



נתחיל בלמה, אבל באמת למה.

אז מה מביא אותנו להתחיל את התואר השני מלכתחילה?

  • מלגת שכר לימוד בחובה ותוספת שכר בקבע (הרה-דירוג המהולל)

  • יתרון בחיפוש עבודה לאחר השירות

  • גיוון בעיסוק שלנו ביחס לשירות

  • להיכנס לתחום חדש שמעניין אותנו

  • לפתוח דלת לדוקטורט ואולי קריירה אקדמית


לא כל המניעים הללו שווים. אם אנחנו יוצאים למסע קשה כמו תואר שני במקביל לשירות הצבאי, אנחנו חייבים סיבות שיתנו לנו כוח ומוטיבציה לסיים את המרתון הזה. לימודים ללא תזה הם יותר מובנים וברורים, וזה מאפשר לעבור אותם צעד-צעד. אבל אם אתם צריכים לנווט מחקר אקדמי, להיתקל בבעיות שאף אחד לא פתר לפניכם וכשאתם דופקים את הראש בקיר אין לכם סיבה מספיק טובה לתסכול שלכם… אתם עשויים למצוא את עצמכם בבור מוטיבציה.

אז במילותיו של אחד מהמגיבים לסקר: "למה שתעשו את זה לעצמכם בכלל?"


חיסכון בשכר הלימוד ותוספת שכר נשמעים כמו מוטיבציה טובה בהתחלה, אבל בואו נעצור רגע - דמיינו את עצמכם אחרי חודשים של מבויים סתומים, תקיעות ותסכול. כמה כסף אתם חושבים שיצדיק תחושה כזו? והרי לא מדובר במטילי זהב שמחזיקים ביד, רק במספרים בבנק שמתנהגים אחרת. בואו נודה בזה, זה לא מניע שיחזיק אתכם מול קשיים אמיתיים.

גם יתרון בחיפוש עבודה אחר כך… חבר'ה, אתם בוגרי תוכנית מצויינות עם 6 שנים של ניסיון בתפקידים הטובים ביותר ביחידות הטכנולוגיות המובחרות של צה"ל. כבר יש לכם יתרון גדול מאוד - אתם חושבים שתצליחו לשכנע את עצמכם בערך השולי של עוד תואר?


אם אתם באמת אוהבים ללמוד, אם האקדמיה נותנת לכם אוויר לנשימה במקום לקחת אותו, אם אתם באמת מאוהבים בבעיה - אז (כנראה) יש לכם מניע שיכול להחזיק אתכם לאורך זמן בתואר. צה"ל הולך לתת לכם חצי יום בשבוע ללימודים. זה אולי מספיק לקורסים עצמם - בהנחה שאתם מסוגלים להתעתק מיידית מהבסיס לאוניברסיטה - וזה אומר שאתם בהכרח תשקיעו גם מסוף השבוע שלכם ומשעות הערב הפנויות (אם יש כאלה). אז או שזה יהיה הדבר שאתם רוצים לעשות בסופ"ש מלכתחילה, או שכדאי שתהיה לכם סיבה שבגללה סיום הלימודים יהיו עדיפים על הפסקת הלימודים.


ועוד טיפ אחד לרגעים קשים: בפודקאסט שלה "חושבים טוב", יהודית כץ ממליצה להלוות מוטיבציה מהעתיד. נסו לדמיין את עצמכם אחרי המשוכה הנוכחית, בשיחה הבאה עם המנחה אחרי שהצלחתם, מגנים על התזה או בטקס קבלת הדיפלומה. נסו ממש להרגיש את תחושת ההישג והגאווה ולקחת מזה את הכוח לעבוד.


מה ללמוד?

לחלקנו השאלה הזו נשמעת מובנת מאליה. עושים תואר שני באותו תחום כמו הראשון, באותה אוניברסיטה או בזו הקרובה לביתנו, או שהולכים על מנהל עסקים. לפחות זה מה שאני חשבתי כשאני וחברי למחזור התגייסנו.

אבל אחד היתרונות הכיפיים של לראיין אנשים לספוטלייטים ולקבל מכם תשובות לסקרים היא שמקבלים קצת יותר פרספקטיבות.

יש לנו ייצוג התחלתי יפה בתחום הביולוגיה (צבירן + שירמן), הכרתי כבר בוגר שלומד תואר שני בפילוסופיה, חלקכם לומדים תואר במשפטים ללא משפטנים, הנדסה ביו-רפואית, בקרה או מדעי המוח… השמים הם באמת הגבול. ואגב, אחרי הצבא אפשר ללמוד גם בחו"ל, וגם את זה ראינו קורה.

אז אל תמשכו בכתפיים כשאתם בוחרים את התואר השני שלכם. תסתכלו מסביב, דמיינו בפראות ולכו על משהו שבאמת מדליק אתכם! הרי כבר יש לכם את החשיבה והכלים של אנשים טכנולוגיים - לאיזה עולם תוכן הייתם רוצים למנף את זה? איך אתם רוצים להעשיר את עצמכם?


ואיפה ללמוד?

כשמדברים על תפקידים בסדרות, אנחנו תמיד מעודדים להסתכל על התפקיד ולא על המיקום, ואני עדיין חושב שזה נכון. אבל אם אתם לומדים תוך כדי השירות ויש לכם רק חצי יום בשבוע, אני ממליץ לכם בחום שלא לבלות את חצי היום הזה בתחבורה. בתקופת הקורונה המון קורסים הפכו למקוונים וגם המנחים היו מוכנים להיפגש וירטואלית. זה עזר להמון אנשים - ואני ביניהם - לתמרן בין הלימודים וכל שאר החיים. אבל עכשיו אחרי שהעולם נרגע ואנחנו נאלצים לחזור לכיתות ולמשרדים, המיקום שבו תלמדו עשוי לגזור משמעויות מאוד אמיתיות על הזמן שיש לכם ללמוד והריכוז שלכם מרגע שהגעתם לשם. קחו את זה בחשבון. וכמובן שאם אתם דוחים את השירות או לומדים יום שלם השיקול שלכם יהיה אחר.


אם חוקרים, אז מה חוקרים?

נתחיל מזה שההמלצה הרווחת מהעונים על הסקר הייתה לא לחקור. ללמוד קורסים זה עדיין לא קל, אבל כל המידע כבר קיים, אין הפתעות, ויודעים מתי יהיה המבחן ומה המצב שלנו ביחס לחומר שלו. אני אישית הצטערתי הרבה פעמים שלא עשיתי את זה.

אוקיי, אבל אם אנחנו רוצים להגיע לדוקטורט או פשוט נהנים להתגושש עם הלא נודע?


כשאני התחלתי את התואר, שמעתי שזה hack מוצלח לחקור משהו שגם ככה מתעסקים בו בצבא - ככה נשארים חדים על הנושא ואפשר להעביר תובנות בין המחקר ובין העבודה על התפקיד. בפועל לא ראיתי שמישהו בסקר הודה שהוא עשה דבר כזה. אז איך כן בוחרים נושא למחקר?

לי לא היה נושא, אז זרמתי עם מה שהמנחה שלי הציע. אני ילד וואסח, אז לא קשה למכור לי אף רעיון. הבעיה הגיעה כשבאמת הייתי צריך להתקדם עם הנושא הזה (כאמור אחרי שהמוח שלי נמס פעמיים בפקקים) - לא באמת יכולתי "לנווט" את עצמי במחקר.

יכול להיות שלמנחה שלכם יש רעיון מדהים למחקר, אבל אם אתם לא מסוגלים לאחוז את זה לחלוטין, אם אין לכם חזון של התוצאה שאתם מכוונים אליה, אם בכל פעם שתתקלו בקיר אתם תהיו אובדי עצות - אז הנושא לא מתאים לכם.


המנחה שלי היה מאוד סבלן איתי, ואחרי שדשדשתי ונתקעתי עם נושא אחד הוא הציע שננסה לחקור משהו אחר, שגם בו נתקעתי. אז אחרי שלוש שנים שהשקעתי בשאלות עליהן ויתרתי, חקרתי את השימוש באספרנטו כשפת סקריפטינג לבית חכם - השילוב הזה הוא נישתי בטירוף, והוא פשוט קרץ לי כי באותה התקופה שפות דבורות שונות ממש עניינו אותי, ועצבן אותי הפער שבין שימוש בפקודה בודדת מהAPI של גוגל אסיסטנט ובין כתיבת אפליקציה שלמה עבורו בשפת C. אז הנה, מצאתי נושא שאני אוהב - ומאותו רגע בכל פעם שהגעתי למבוי סתום, ידעתי מה התוצאה הסופית שאני מכוון אליה, אילו מטרות אני גוזר מזה, ומה אני יכול לעשות כדי להתקדם אליהן.


זה נאמר בפרק הלמה אבל זה עניין חשוב מספיק כדי לחזור עליו: למחקר אין חומר מוכן ולעוס מראש, אין רשימת הרצאות מסודרות ואין מבחן סגור בסוף להתכונן אליו. אתם תהיו חייבים לבנות את הכל ובשביל שתוכלו לעשות את זה, אתם חייבים להיות מאוהבים בבעיה. אז נסו כבר בהתחלה להכיר הרבה בעיות ולהבין עם איזו מהן אתם רואים עתיד ביחד. ואם לאורך זמן זה לא מתאים, אל תהססו להיפרד כידידים. יש הרבה בעיות בים.


איך בוחרים מנחה?

כששאלתי על טיפים שהייתם חוזרים בזמן כדי לתת לעצמכם, הרוב המוחלט של התשובות עסק במנחה, וזה לא מפתיע. המנחה אמור גם ללמד אתכם את עולם התוכן, גם את מלאכת המחקר, גם לדרבן אתכם בזמנים ואם כל זה לא הספיק, רצוי מאוד שתהנו להיות בחברתו, כי אתם תעשו את זה הרבה.

אז אני שמח לציין קודם כל, שלפסגות יש מספר הולך וגדל של בוגרים שחוקרים דברים מדהימים. בטכניון תוכלו לפגוש את פרופסור הדס בניסטי, פרופסור עידו קמינר וכמובן פרופסור אריאל אפשטיין שכבר היה עליו ספוטלייט.

ועוד דבר - פחות שמח - שחשוב להבין כבר בהתחלה: הרבה פרופסורים לא רוצים להיות המנחים של חיילים בזמן השירות.


אז כדי שלא תסתנוורו מהפרופסור הראשון שמסתכל לכיוונכם, הנה מספר תכונות רצויות ממי שיהיה מורה הדרך שלכם במסע הקרוב:

  • תיאום ציפיות לגבי המצב שלכם הוא קריטי. כאמור, יש פרופסורים שזה לא מתאים להם וזה הופך את הנושא למפחיד. אבל הנה עדות אחת של חוקר נחוש ודחו"ש: "המנחה שלי היה מאוד מסור ליעד הגיוס שלי עובד איתי בצורה מאוד אינטנסיבית כדי לסיים בזמן, בלי להתפשר על איכות המחקר והתוצר. הגשנו יום לפני הגיוס שלי את התיזה בזכות המסירות שלו ליעדים שלי. עבדנו לילות לבנים ואפילו ישנתי אצלו בבית בכמה בליצים."

  • לאורך כל הדרך, תקשורת טובה תבטיח שאתם רצים ביחד ומתקדמים ביעילות. במיוחד אם שיניתם תחום ואתם ממנפים את כישוריכם בעולם תוכן חדש, חשוב לעבוד עם מנחה שמסוגל גם להתמצא טכנולוגית כדי להבין מה אתם עושים וגם לדברר לכם את המומחיות שלו. אחת מהעונות לסקר שיתפה: "היו כמה מקרים בהם תוצאות מסויימות יצאו טוב מידי או רע מידי. המנחה שלי לא היה hands on ברמה של לחפש באגים בקוד שלי. אבל הוא ידע להצביע על כך שקיימת בעיה ואיפה אפשר לחפש אותה – מה שעזר לי מאוד למצוא את אותן הבעיות. מעבר לכך שהיה לו אכפת מאוד מכל הסטודנטים שלו באופן אישי ותמיד התנהל בצורה תומכת ומכילה."

  • ובגלל שלא הכל אפשר לתפוס משיחת היכרות או שתיים עם המנחה - תרכלו! נסו להבין כמה סטודנטים כבר יש למנחה הזה, מה הם חושבים עליו, האם יש אווירה טובה במעבדה, מה הדרישות שלו ואיפה הפוקוס שלו. בנאדם מדהים יכול להיות מנחה לא טוב אם הוא לא יודע להסביר את עצמו, ומנחה רהוט ואמפתי יכול למצוא את עצמו עם אווירה כסחנית במעבדה אם הוא לא מנכש התנצחויות אישיות. חשוב שתשקיעו, תשאלו שאלות קשות ואל תהססו לפסול אם משהו לא נראה לכם. לא חבל לסבול בתואר רק בגלל ביישנות?

ועכשיו האויב האמיתי - השגרה

אז יש לכם מוטיבציה, בחרתם תואר בתחום שהכי מעניין אתכם בעולם, מצאתם מנחה מדהים/ה והשגתם רעיון למחקר אם רלוונטי. ברכותיי!

עכשיו נותרו לכם רק מספר שנים של לעשות את העבודה בפועל. מה עושים עכשיו?


כאמור ברור שחצי יום בשבוע זה לא מספיק, ושחלקים מהסופ"ש שלכם יוקרבו לצורך העבודה על התזה. כשהייתי בשירות היה לי קל לחשוב לעצמי "לו רק היה לי יום שלם בשבוע הדברים היו נראים אחרת".

ובכן, לחלק מהאנשים שענו לי לקראת הכתבה באמת היה יום שלם בשבוע, ונחשו מה? גם הם עבדו בסופ"ש.



אז מה אפשר לעשות ברמה היום-יומית (שבוע-שבועית?) כדי להתקדם בצורה הכי טובה?

  • אלו מכם שצלחו את המחקר בהנאה המליצו להקפיד ולהיפגש עם המנחה בכל שבוע. גם בשבועות שבהם אתם תקועים או עמוסים או מתוסכלים, זה עדיין חשוב לדבר, להחליף רעיונות, וזו הזדמנות מצוינת לעשות רגע zoom out ולדבר לא על הבעיה הספציפית של היום, אלא על התוצאה הסופית שהייתם רוצים להשיג. מנחה טוב ידע להכיל ולדרבן אתכם ברגעים הללו.

  • טיפ מצויין שלא היה לי בזמנו וקיבלתי מהתשובות שלכם הוא לסיים ברוח טובה. אפשר להפסיק גם קצת לפני סוף הזמן שהקצנו לעצמו לעבוד (אבל באמת קצת, אל תגזימו) אם סיימנו את המטלה של השבוע, במקום להתחיל משהו חדש ולהשאיר לולאה פתוחה בראש שתטריד אותנו ללא הרף עד שנחזור אליה - מה שעשוי לקלקל לנו את הסופ"ש או את שבוע העבודה הקרוב.

  • אולי רק אני חלש מנטלית, אבל טיפ אחד שעזר לי זה תמיד "לחנות בירידה" - להכין לעצמי פתק קטן בסוף היום על מה הדבר הבא שעמדתי לעשות. לאבד את ההקשר במחקר זה כל כך קל וגם כל כך הרסני, שהיו הרבה פעמים שהרישום הקטן הזה אפשר לי לחבר את חוט המחשבה שלי בצורה חלקה וחסך לי המון זמן והמון בלבול.


טיפים אחרונים

זה לא היה באף שאלה בסקר אבל עלה שוב ושוב בתשובות: בנו לעצמכם קהילה.

אם אתם סטודנטים במשרה מלאה, יהיו לכם שותפים למשרד, למעבדה, או סתם חברים שתכירו בפקולטה. ואם אתם לומדים תוך כדי השירות, אז זה פי שתיים יותר קשה ופי ארבע יותר חשוב. לא תמיד תרגישו בנוח לדבר עם המנחה שלכם כשאתם מיואשים, והמשפחה שלכם לא בהכרח תבין את הדילמות הטכניות שעומדות בפניכם, ובכלל, עם מי תשבו עם בירה בדשא כדי לקשקש על החיים עצמם?


ומה אם עשיתם הכל? מה אם בחרתם מנחה בזהירות, בחרתם בתחום הידע שהכי מושך אתכם, בניתם קהילה, מצאתם שאלה מסקרנת אבל בסןף… איכשהו… זה התפספס?

אתם לא אסירים של ההחלטה הראשונה שלכם. תמיד אפשר לשנות שאלת מחקר, מסלול פקולטה, ואפשר אפילו להפסיק (זמנית או לחלוטין). הכל בסדר. רק אל תיכנסו לדיכאון בניסיון לעשות משהו שאתם לא באמת רוצים. זה לא שווה את זה.


ולסיום אצטט את אחת מהעונות לסקר: "המסלול האקדמי הוא ארוך מאוד והדרך רצופה בעבודה קשה ולרוב לא מתגמלת. מאמרים נדחים, מקבלים הרבה ביקורת ולא תמיד נעימה. זה ממש חשוב לשמור על הסקרנות המדעית ועל אמונה ביכולות כדי לתחזק את המוטיבציה להמשיך. הכי חשוב - בכל פעם שיש סיבה לשמוח כמו מאמר שמתקבל או סיום שלב בתואר אז לשמוח מכל הלב!"


אז בהצלחה! והלוואי שיהיו לכם בכל תואר מתקדם שתלמדו - או שלא תלמדו - הרבה סיבות לשמוח.

בתמונה, שני פסגותניקים אקראיים לחלוטין שהזיעו אבל הגיעו



372 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page